בלוז לחופש הגדול

בזמן שאנחנו בטוחים שכבר מזמן צלחנו את המשוכה של הפיכת הלילה ליום מגיל הינקות, מגיח לעברנו גיל ההתבגרות והופך שוב את הקערה על פיה: הילדים שלנו שבים להחליף את היום בלילה ואת הלילה ביום, והפעם לטובת חיי לילה פעילים באמת. חופש גדול כבר אמרנו?

אילו אורח החיים שלנו ההורים לא היה מופרע בשל כך, הייתי נושכת שפתיים וממשיכה בשגרת יומי התוססת. אלא שמאז חבר המחשב לחיי בני (זה קרה ממש מזמן) ומאז שהאחריות שלו על חייו והתנהלותו הופקעו ממני במחטף, מבלי שיכולתי להגיש על כך ערעור, נחשפתי לתרבות חיים המנוגדת לכל מה שלימדתי שנים רבות בשיעורי הגיאוגרפיה: “ביממה יש 24 שעות, כאשר חלוקת שעות האור והחושך תלויה מן הסתם בהקפת כדור הארץ את השמש ובחילופי עונות השנה…”. לא חשבתי שמוטל עלי ללמד/לחנך/לשכנע את המתבגרים היושבים מולי, ששעות הלילה הן בהכרח שעות השינה של בני האדם, למעט אמהות טרוטות עיניים הנזעקות לקול בכיו של הרך המייבב מתוך שנתו, וכי שעות היום הן לרוב שעות הערות והפעילות – עם כל המשתמע מכך.

מוזיקה קולנית, צלצולי טלפון, שיחות טרנס-אטלנטיות בשרות המחשב, צהלות שמחה וצחוק מתגלגל…ואם לא די בכך, בחצות הליל נכנס המטבח לכוננות על: סירים ומחבטות נשמעו יוצאים מהארונות, מגירות הוסעו על מסילתן, ריחות משכרים אפפו את הבית כולו ועוררו בי רעב סמוי!
המציאות הסוררת הזו זחלה אל מפתני בלא כל התרעה מוקדמת, והפגישה אותי עם נער שמנהל שגרת חיים מלאה, בזמן שאני מנסה לממש את שנת היופי ולאגור כוחות ליום עמל נוסף.
אין ספק, שנתי הופרעה. בחצות הלילה ביתנו התנהל כבחצות היום.

בבוקר הייתי קמה ומקוששת אחר קפה חזק, כפית וכוס שיפקחו את עיני המבקשות חמלה, ושבזכותן אזכה לפגוש בערמות הכלים שמצאו דרכן לסביבת הכיור (רק לא בתוכו), על גבי השולחן, השיש והכיריים. כך חלף לו לילה ולאחריו לילה נוסף, עד שחופשת הקיץ הגיעה לסיומה. לדאבוני, על אף אותם הסברים הגיוניים ככל שיהיו, נכשלתי בניסיונות השכנוע והבקשות שלי מבני להיפרד משגרת החיים הבלתי טבעית שסיגל לעצמו ולשוב למציאות שמקנה לנו החלוקה הטבעית לשעות אור ושעות חושך.

ואם זה לא היווה עבורי אימון לחיים, אז אולי זו פשוט הייתה הישרדות. מה דעתכם?

אשמח לשמוע מכם תגובות, הערות או חוויות אישיות, בתגובות לבלוג או באימייל האישי [email protected]

לבלוג ההיכרות של ריקי: אמא מתאמנת