גם ילדים שגדלים במשפחות של אוהבי ספרים לא בהכרח קוראים ספרים. במקום להיות מוטרדים מזה, בואו נעריך את מגוון האפשרויות הרב העומד לרשותם לפיתוח עולם פנימי ויצירתיות
החייל בן התשע עשרה הפסיק לקרוא בסביבות גיל ארבע עשרה. עד אז הוא קרא המון. הוא קרא ספרים עבי כרס ומלאי עלילה. הוא קרא את שר הטבעות ואת ההוביט של טולקין. ואת כל הספרים של ריק ריירדן. ובכלל צלל עמוק לתוך ספרי המדע הבדיוני. אין ספק שהיותו ילד קורא שמחה אותי מאוד ואף הצליחה להרגיע אותי אל מול שנות תיכון סוערות למדי. אמרתי לעצמי שילד שקרא כל כך הרבה, שום סערה חמורה ככל שתהיה, לא תצליח להשאיר בו סימנים קשים מידי. אחיו, לעומת זאת, לא פתח ספר. פשוט לא קרא. לא עזר שכולנו סביבו קראנו ללא הפסקה. הוא גדל בבית שקוראים בו ספרים אבל הוא סירב בתוקף לקרוא. “זה משעמם” הייתה הפסיקה היחידה שלו בעניין. פעם הייתי כל כך מיואשת עד שפשוט הצעתי לו שוחד. זו הייתה תקופת הסקייטבורד בחייו. הבטחתי לו שאקנה לו את הסקייטבורד הכי טוב, הכי יקר, את זה שחשקה נפשו. והאמינו לי – היו לו חשקים יקרים. סוף סיפור השוחד היה שהסקייטבורד אומנם נרכש, אולם שום ספר לא נקרא. ואז הפסקתי. הפסקתי לנסות לשכנע אותו, לנג’ס לו, לשחד אותו או לעשות איתו שיחות אינסופיות על יתרונותיה של הקריאה. ויתרתי. הרי הכרתי היטב את הילד, הוא בהחלט ילד נבון, סקרן ותלמיד טוב. בניגוד לאחיו הגדול, היו לו המון תחביבים: סקייטבורד, עריכת סרטונים, קסמים, גלישה, לגו, משחקי מחשב ועוד דברים שונים ומשונים.
פעם היו לנו סדרה אחת בשבוע, תנועת נוער פעמיים בשבוע
שנות העשרים של המאה הנוכחית שונות עד מאוד משנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. אין ספק שרמת הגירויים והאפשרויות העומדות מול כל אינדיבידואל הן אחרות לחלוטין.
אז כילדים היינו צריכים לחכות שבוע שלם עד שיגיע פרק נוסף בסדרה האהובה עלינו (בית קטן בערבה, ימי ראשון בחמש וחצי), שלא לדבר על כך שהייתה סדרה אחת אהובה, אולי שתיים. בוודאי שלא היה לנו מבחר של עשרות סדרות, שאפשר לצפות בהן מתי שרק נחפוץ. ועדין הסדרות הללו הן רק סימפטום אחד קטן מתוך קשת הדברים שהשתנו לחלוטין. כילדים בשנות השבעים והשמונים היתה לנו סדרה אחת בשבוע, תנועת נוער פעמיים בשבוע ואולי חוג אחד בשבוע (בלט, ג’ודו, מקרמה, ולמבריקים ממש חוג טיסנים). מה עוד שכלל לא ניתן להשוות את ממדי המעורבות ההורית של אז להיום.
היום פשוט לוחצים על כפתור
המתבגרים של היום חיים בעולם שונה לחלוטין מהעולם שלפני ארבעים שנה. בשביל להיכנס לעולם אחר, קסום ודמיוני, כזה שימלא את ראשם ברעיונות וייתן להם רמז למה שמחכה להם בעולם הגדול, הם כבר לא חייבים לקרוא ספרים, הם פשוט יכולים ללחוץ על כפתור. אני עדין זוכרת את פליאתי כששמעתי את בני הצעיר מפטפט באנגלית קולחת למדי עם המדריכה באחד המוזיאונים שהיינו בהם בטיולי הקיץ שלנו. “מאיפה האנגלית הזו שלך?” שאלתי אותו בפליאה והוא הסתכל עלי בסוג של תימהון. הילדים האלו הרי חיים במחשב באנגלית. האנגלית שלהם קולחת פשוט כי החיים הדיגיטליים שלהם, המהווים חלק נכבד מנתח יומם, הם באנגלית.
הבן הקטן שלי אומנם לא קרא ספרים אולם הוא בהחלט ביקר בארצות רחוקות. חלקן אפלות במיוחד, חלקן מרהיבות – דרך המחשב. חלק מהעולמות המרהיבים האלו הוא אף בנה לגמרי בעצמו.
העולם נגיש הרבה יותר
בטיולים שלנו בחו”ל הוא נתן לנו רשימת מקומות שהוא חייב להיות בהם. למשל חנויות מיוחדות לקסמים, כאלו שאין בארץ. רק החקירה הזו של ‘איפה אפשר למצוא חנות כזו?’ ויותר מזה: בירור הכתובת ושיח במיילים על מנת לוודא שהחנות תהיה פתוחה כשנגיע אליה, אלו דברים שאני כמתבגרת צעירה כלל לא חלמתי עליהם. הכי רחוק שנסענו אי אז בשנות השבעים היה לכינרת וגם אז המכונית לעיתים הייתה שובקת חיים באמצע הדרך. כי ככה זה היה פעם – מכוניות התקלקלו באמצע הדרך. לחו”ל נסעו רק אנשים עשירים ממש. החלום שלנו היה ‘להיות דיילת’. זו נראתה כמו הדרך היחידה שבה נוכל להיות בכל העולם. המתבגרים של היום הם אחרים. העולם נגיש להם, טיסה לארץ אחרת, זה משהו שקורה המון. נסיעות לארצות אחרות הפכו למשהו מקובל וזמין.
אף הלימודים בתיכון הפכו למשהו אחר. אם אצלנו השאיפה הייתה פשוט להשלים בגרות, ולהורים לא היה ממש מושג מה בדיוק המצב שלנו. הרי היום המתבגרים עצמם נמצאים במצב תודעה אחר. כל התחום של לימודי המדעים קיבל אופי שונה. חמש נקודות מתמטיקה זה משהו שמעודדים את כולם אליו, בנות ובנים. כיום מעודדים את לימודי המדעים לצד מדעי הרוח. מספרים לנוער שהוא יכול, שהוא מסוגל, שיש לו אפשרות – שהוא רק צריך לרצות. ומסתבר שהם רוצים. וזה נהדר ונפלא שקשת האפשרויות התרחבה וגדלה כל כך.
קריאה היא לא האפשרות היחידה
בסגר הראשון, כשאף אחד לא ידע מה יהיה עם המגפה וכמה נוראית היא עוד תהיה, והרבה מאתנו הקשיבו היטב להנחיות – אז בשיאה של המגפה, המתבגר שלי – זה שלא קרא ספר מימיו, ביקש ממני את הארי פוטר הראשון. בחודש ההוא של הסגר הראשון הוא קרא את שבעת הכרכים של הארי פוטר. זה שימח אותי מאוד. מאז הוא חזר למנהג שלו שלא לקרוא כלום. כלומר הילד חווה את אושר הקריאה שקע עמוק בתוך העולם הנפלא של הארי פוטר (אחרי שכמובן ראה את כל סרטי הסדרה), נהנה מכל שנייה ולא ניתן היה לנתק אותו מהספרים הללו. ועדין לא חזר לקרוא מאז אותו חודש. אני בעד לעודד ילדים לקרוא. אני חושבת שיש לקריאה יתרונות אדירים, אני אוהבת ספרים וחיה ספרים. כל לימודי האקדמאיים סבבו סביב הספרים ובכל זאת, אני מבינה שהחיים היום הם אחרים. שהגירויים הם רבים מספור ויש עוד דרכים רבות להעשיר את חיינו הפנימיים ואת יכולת החשיבה והעשייה שלנו. וקריאה מסתבר אינה האפשרות היחידה לכך.
הכותבת היא אמא שקוראת, מידענית וספרנית ובעלת הבלוג בעיקר ספרים
