fbpx

על תלתול וטלטלות הנפש

המהפך שעשו לרותם סלע כדי “לכער” אותה בתכנית הכוכב הבא עורר זעם רב בקרב נשים ונערות ברשתות החברתיות, ובצדק. הבדיחה לא מצחיקה ולא במקום, במיוחד כשהרשת מוצפת בפוסטים של נערות ששונאות את המראה שלהן. הטקסט שכאן נכתב מהבטן ומוקדש לכל הילדות, הנערות והאמהות המתולתלות

מסתבר שהשבוע באיזו תוכנית טלוויזיה פופולרית רצו “לכער” את רותם סלע, ושהדרך לעשות זאת הייתה באמצעות תלתלים ומשקפיים. כבעלים הגאה של זה וזה גם יחד, אין לי אלא להצטרף למתרעמות. זה ירוד, שפל, בזוי, פוגעני והרסני. ומטומטם. ממש ממש מטומטם.

והרי להיות מתולתלת זה מספיק סבוך (הא!) גם ככה. כתבתי על זה משהו והטמנתי עמוק במחשב. זו הזדמנות לא רעה לשלוף את זה.

איך להיות מתולתלת?

לפחד מתספורות. לפחד משמפואים. לפחד ממרככים. להיות חשדנית בנוגע לקרמים ולמסיכות. לחשוש מסיכות לשיער מסוג לא מוכר. להיאחז בקליפס השבור חודשים, כי הוא מחזיק, איכשהו.

לא לדעת מה לעשות עם השיער. אף פעם. לא במסיבות כיתה. לא בדייטים. לא בראיונות עבודה. לא במפגשים חברתיים. לא כשעומדת מול קהל. לא בזום. לא כשמתאהבת פתאום.

לפזר את השיער כשאני מרגישה אמיצה ולאסוף אותו כשאני חוששת או נבוכה. לפזר את השיער כשאני נבוכה, כדי לקבל אומץ, ולאסוף אותו כשאני מבינה שמה כבר אעשה עם האומץ הרגעי הזה, ששוב מתפוגג. ששוב אני שותקת.

לא לפזר שיער כשאנחנו שוכבים, כי השיער נכנס לכל מקום. כן לפזר שיער כשאנחנו שוכבים, ולדגדג לו את הבטן. להתמסר כמו כלב ליד שמלטפת את השיער, לאצבעות שננעצות ומסרקות את הקרקפת, שוב ושוב ושוב.

להגיד רק דברים טובים לילדים, על תלתלי הזהב שלהם. לא להכריח אותם להסתפר אם הם לא רוצים. לא לחזור על טראומות ילדות. לעולם לא לסרק אותם כשהשיער שלהם יבש. לא לחזור על טראומות ילדות.

להתפלל שלא יידבקו בכינים. לא לחזור על טראומות ילדות. לספר להם על השיטות של פעם, כשהיו לי כינים – יושבת באמבטיה ואוכלת שקדי מרק מקערית נירוסטה עם שיער מלא בחומץ. להתפלפ פעם ב- ולומר שאם הם לא רוצים להסתרק אין שום בעיה. נסתפר. עכשיו. מיד.

להיזכר בכעס ובאכזבה ובבכי שהיו מנת חלקי בגיל ארבע או חמש, כשקרובי משפחה רחוקים הביאו לי קוקיות. כתומות, נהדרות, עם קישוטים בצורת פירות הדר. אולי אפילו בריח הדרים. להיזכר איך ישבתי בסלון של סבתא שלי ומיררתי בבכי, כשהבנתי שאין ולא יהיה לי מספיק שיער בשבילן.

לשנוא את כל התמונות שלי מגיל שש עד תשע לפחות. לשנוא את זה שלקחו אותי מרמת אפעל עד להרצליה, ליהודית, בטענה שהיא מבינה בתלתלים. היא לא הבינה בתלתלים. לשנוא את השוונצים הקצרים שהיא עשתה לי. לקנא בחברות שלי שהסתפרו בשכונה. שאמא שלהן סיפרה אותן.

לתעב את הבמאי של הצגת המחזור של כיתה ח’, זה שקבע שאהיה כבשה, כי באתי עם שיער פזור לאודישנים. בסרט הוידאו של הצגת המחזור לא רואים את הפרצוף שלי בכלל. רק הרבה הרבה הרבה שיער.

לשנוא את כל התמונות שלי מהמזרח. נטע הסתובבה עם מברשת שיער והייתה מברישה רגע לפני הצילום, תמיד נראית כמו נסיכה, בחיוך מאוזן לאוזן ושיער שחור חלק. אני אפילו לא נראית כמו נושא כלים.

במשך שנים לנעוץ בשיער את מה שבא ליד, ולחשוב שזה מגניב. בתיכון, עטי פיילוט. בצבא, סיכות בצבעים אסורים מסתתרות בין התלתלים, תואמות לגופיות הזוהרות האסורות שאני מסתירה מתחת למדים, ולגרביים הצבעוניים שבתוך הדוקטור מרטינס. בתאילנד, אחרי הצבא, אחרי ערבים של חמש ושש מרגריטות, בוחשני קוקטייל נעוצים לי בשיער. באוניברסיטה – עפרונות.

לאהוב את לונדון, כי השיער שלי נראה טוב בלונדון. לפעמים. לאהוב גם את ברלין. לאהוב מזג אוויר אירופאי עם גשם שמרטיב ורוח קרה שמייבשת.

לנסות מיליון סוגי שמפו. לא להצליח להבין מה עושה לי טוב ומה פחות. לנסות כל דבר לפחות פעם אחת: שמן קוקוס (זוועה!), אבוקדו (מצחיק), מיץ לימון (שורף), משרת חומץ תפוחים ועלי רוזמרין (אפקטיבי), חלמונים (לעולם לא עוד), אצות (כן!), גלייז פשתן (איכס).

לפחד מספריות. להיות נבוכה במספרות. החפיפה, והקשרים שתמיד יש שם למרות שניסיתי לנכש. השאלה “איך תרצי להסתפר הפעם”. המחשבה, שתמיד חולפת בראש, על משהו רדיקלי, קצר, שונה, והתשובה שתמיד חוזרת לבנאליה. “קצוות. מדורג”. הישיבה בלי משקפיים, בלי לראות מה קורה. השיער הרטוב שלא דומה בשום צורה שהיא ליבש. התחושה הקלילה אחרי תספורת, אבל כאבי הפאנטום של מה שנגזר.

להיזכר בפעם ההיא שהלכתי להסתפר כשבני היה תינוק. השיער נשר ונשר, והילד ינק ופלט ומשך בשיער. בקושי היה זמן להתקלח, והייתי ענן של עייפות והזנחה. נפש בריאה בשיער דביק. והספרית הטבעית שבאה לעיר מן הצפון הרחוק שפכה עלי חצי בקבוק שמפו הוואי שקנינו יחד באמ:פמ כדי להתיר את האימה. כמה נבוכה הייתי.

להיתקל כל יום – כל יום! – בפייסבוק בפוסטים על ילדות מתולתלות ששונאות את השיער שלהן. על נשים מתולתלות שמחליקות. על נערות מתולתלות שאמא שלהן מפרסמת פוסט עם תמונה שלהן בקבוצה המונית, וגם אלפי הלייקים שנערמים שם לא עוזרים להן למצוא את היופי בשערן.

להפציר בבתי לפזר שיער. להפציר בעצמי לא להציק לה סביב זה. לראות אותה יושבת מול המראה בחדר השינה אחרי מקלחת, אומרת לעצמה כמה שהיא יפה, ואז לראות אותה אוספת את השיער ואומרת שהיא יפה יותר בשיער אסוף.

לשנן את הכללים, גם כשהם סותרים: לסרק רק על רטוב. להסתפר רק על יבש. למרות קרם מלמטה למעלה. לחפוף הפוך. סקוויש טו קונדיש. להשאיר את השיער במגבת. או אולי בכלל לא להשתמש במגבת, אלא לעטוף את השיער בטי שירט. לנגב את השיער בסמרטוט מיקרופייבר. לא לנגב כלל. לישון עם פזור. לישון עם אסוף. לישון בצמה רופפת. לישון בצמה הדוקה. לא להבריש לעולם. להשתמש רק ב-wet brush להשתמש רק במסרק. להשתמש רק באצבעות. לא לגעת עם הידיים בשיער. להתיר קשרים רק עם הידיים. להשתמש בשמפו בלי מלחים. להשתמש במלחים בלי שמפו. להשתמש במרכך. לעולם לא להשתמש במרכך. לא לגעת בפן. להשתמש בפן ובדיפיוזר. לפרק רסטות בידיים. לגזור את הרסטות בלי סנטימנטים. אם יש רסטות, עדיף להקריח. אם יש כינים, הכי פשוט זה למות.

לזהות את הקשר העמוק – והשטחי – בין מצב השיער למצב הרוח. בין התלתול לטלטלות הנפש. לאמץ בלית ברירה את חוסר הוודאות – איך אקום, איך איראה, איך ארגיש. לאמץ את היעדר הכללים המנחים. להשתגע.  Good hair day. Bad hair day. Horrible hair day. אין לדעת מה יבוא. לא להצליח להבין את החוקיות. את העונתיות. אבל להתעקש לחפש שיטתיות בכוח. לחשוב שהתשובה מעבר לפינה. תמיד לחפש. לא להתייאש. להתייאש. וחוזר חלילה.

הטקסט פורסם במקור בפייסבוק

שיעורים בנשיות על פי הישרדות

“אין לי גוף מושלם, עכשיו כל העולם יודע את זה”

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.