לרגל חג השבועות, חג מתן תורה, כדאי לבדוק האם התורה מדברת גם לדור העתיד. עד כמה היא נכתבה רק עבור גברים ואיך בכל זאת אפשר למצוא בה ניצוצות של שוויוניות שיאפשרו לנשים להרגיש שייכות
על מה אנחנו חושבות כשאנחנו חושבות על שבועות? סלינו על כתפינו, עוגות גבינה, בגדים לבנים, מגילת רות ואהבה בגורן, וגם מתן תורה. חגים עשויים מחומר דחוס ועשיר אבל הפעם נתעכב על מתן תורה.
על פי המסורת עם ישראל קיבל את התורה בערב שבועות (מכאן תיקוני ליל שבועות) אבל איזה חלק של העם בדיוק? האם התורה ניתנה גם לנשים? פונה לנשים? מתייחסת לנשים? איך הנערות של היום יכולות להרגיש בנוח איתה? ואיך אמורים לקבל אותה הנערים של היום שכבר גדלים על תפיסה שוויונית?
התורה נכתבה הרבה לפני המחשבה הפמיניסטית והפוליטיקלי קורקט בזמן בו הבכורה הגברית נתפסה כמובנת מאליה ולכן היא לא מסתירה את ההעדפות שלה: אלוהים בורא את האדם מן האדמה ורק מאוחר יותר (בכדי להפיג את בדידותו) גם את האשה; נוח בונה תיבה לו לשלושת בניו שם, חם ויפת ולאשתו נטולת השם; אברהם נקרא ללכת מארצו ומולדתו ולהקים שושלת שעוברת מאב לבן, כשברית האמונה נחתמת בגופם של הגברים; בניו של יעקב מארבעת נשותיו יורדים מצרימה ואחר כך בהנהגת משה יוצאים ממצרים, הולכים במדבר, מקבלים את התורה ואחרי 40 שנה של נדודים במדבר מגיעים אל הארץ המובטחת.
נכון, כולם גברים. בנוסף, חוקים וביטויים רבים מפרידים בין גברים לנשים ובכך מאיימים לקבע ולהנציח את תפיסת האשה כ”אחרת” בעולם בו מתרחש הטקסט.
לא תמיד הפרשנות הקדומה נכונה יותר
לכאורה מדובר במצב חסר תקנה כי מה כבר אפשר לעשות מול השחור על גבי לבן של התורה? ובכן מסתבר שאפשר. לפני עשרות שנים נשים התחילו להיכנס לעולם הלימוד, הפשירו אותו מקפאונו וטלטלו אותו טלטלה הולכת וגוברת שנמשכת עד עצם היום הזה. הקריאה הפמיניסטית של הטקסט הלא-פמיניסטי מתאפשרת על-ידי ההנחה שבטקסט עצמו גלומות אפשרויות פרשניות רבות, והתפישה הקדומה והרווחת אינה בהכרח “נכונה” יותר. זה מעניק כוח רב לקורא(ת) ונותנת לגיטימציה לחולל שינוי רדיקלי בהתייחסות לחומר הכתוב.
חפשו את האישה
הדבר הראשון שנשים עשו הוא למצוא את הנשים בתנ”ך ולהתמקד בהן. הן הדגישו נשים שהיה להן תפקיד מרכזי, עסקו בנשים שהיה להן תפקיד שולי וקטן, בכך שכתבו עליהן והגדילו את הפוקוס עליהן ולפעמים במקרים שלא היו נשים אפילו המציאו אותן. כאמור, בתנ”ך יש גם גיבורות נשיות ואולי הדוגמא המובהקת ביותר היא מגילת רות אותה נהוג לקרוא בשבועות. גיבורות מגילת רות הן רות ונעמי והיא מעלה על נס את החברות והנועם בין שתי הנשים.
דוגמא אחרת הן האחיות לבית צלפחד שהפכו לגיבורות הפמיניזם היהודי משום שכבר במדבר הן פנו למשה והצביעו על חוסר הצדק וחוסר ההגיון בחוק המקראי שלא מאפשר לבנות לרשת את נחלת האב. גם אלוהים מסכים עם טענתן. גם מרים, אחותם של משה ואהרון המוזכרת בתורה פעמים ספורות בלבד, הפכה לגיבורה של ליל הסדר בעולם הרוחניות היהודי, נכתבו עליה שירים ואף נוצרה מסורת של כוס מרים שעומדת לצד הכוס של אליהו הנביא.
דרך הקריאה הזאת מאפשרת ברור והרהור על כל מה שנדמה לנו שהתורה אומרת בקשר למגדר ולהקטנת נשים. בבראשית למשל, מופיעים שני סיפורי בריאה האחד אחר השני. בסיפור הראשון אלוהים בורא יחד את האיש והאשה, זכר ונקבה. בסיפור השני המוכר יותר שהזכרנו כבר, אלוהים יוצר את האדם מן האדמה ורק מאוחר יותר את האשה בכדי שתפיג את בדידותו ותהיה “עזר כנגדו”. אין ספק שהסיפור הראשון הוא הסיפור השיוויוני אבל הפמיניזם היהודי לא ויתר גם על סיפור הבריאה השני.
לפי המיתולוגיה היהודית לאדם הראשון היתה אשה שקדמה לחווה וקראו לה לילית. אשה זו נבראה יחד עם אדם, ראתה את עצמה כשווה לו ודרשה כוח ושליטה. הדבר גרם לסכסוכים ולכן לילית “הרעה” והתובענית גורשה מגן עדן וחברה לעולם השדים ואילו חוה הכנועה והצייתנית נבראה מהצלע והחליפה אותה. הפמיניסטיות היהודיות אימצו את הדמות השלילית של לילית והפכו אותה לגיבורה שלהן וב-1976 אף נוסד המגזין הפמיניסטי היהודי לילית.
פרט קטן יכול לשנות את המסר כולו
מענין להסתכל על מעמד הר סיני במיוחד עכשיו, לרגל חג השבועות. לפי הכתוב אלוהים אומר למשה שעל העם לכבס את שמלתם לפני מתן תורה. מספר פסוקים מאוחר יותר משה מעביר לעם את המסר ומוסיף שבמשך 3 ימים לא יתקרבו לאשה: “וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה” (שמות יט טו). בכך הוא לא רק מוסיף מימד שהופך את האשה לאסורה אלא גם הופך את הציבור, את הנמענים לקהל גברי אקסלוסיבי. כלומר משה מוסיף על דברי אלוהים הוראה שהופכת את הציבור של מקבלי התורה לציבור גברי.
משה, על אף שהיה רבנו, היה גם גבר, והבין ופרש את דברי אלוהים מהפרפסקטיבה הגברית שלו. היום כשאנחנו קוראות.ים ובמיוחד כשאנחנו מנגישים אותה לבני הנוער, אנחנו מתעכבות על פרטים כאלה. גם אם נראה שמדובר בפרט קטן הרי הוא יכול לשנות את המסר של הסיפור. והמסר הוא שגם הנשים קיבלנו את התורה בסיני ואם נדע לקרוא בה היא תהיה של כולנו.
הכותבת היא רבה רפורמית, ביבליותרפיסטית וסופרת (“את ואני, אמא ובת מצווה”, “מרים, ספרי לי את”)
