fbpx

הנצחון הגדול של יובל

לאחר שבגיל צעיר התחיל לפתע לגמגם, דבר שהוביל לבידוד חברתי ולעלבונות, התעקש יובל לבנות את עצמו. הריצה הפכה לכוח המניע בחייו, חיזקה אותו מנטלית והיום הוא נותן תקווה והשראה לאחרים

 נסו לדמיין לעצמכם איך זה מרגיש. בוקר בהיר אחד, לקראת סוף כיתה ב’, ישבתי בכיתה, המורה שאלה שאלה, ניסיתי לענות לה ופתאום הדיבור שלי נתקע. המוח רצה לדבר, אבל הפה לא איפשר לו. נסו לדמיין לעצמכם כמה קטן הרגשתי כשכל הילדים בכיתה הסתכלו עליי כשאני מנסה לדבר וזה פשוט לא יוצא החוצה. ומאז זה המשיך: יום אחרי יום, שיעור אחרי שיעור.

המורים שלי לא הבינו מה שאני אומר, החברים שלי לא הבינו מה שאני אומר, ואפילו ההורים שלי כבר לא הבינו אותי. עד לאותו הרגע, הייתי ילד רגיל לגמרי, דיברתי כמו כולם. לא הבנתי מה קורה לי. אין לי מילים לתאר כמה רע הרגשתי, כאילו נפלתי לבור ללא תחתית ואני לא אצליח לצאת ממנו אף פעם.

באופן לא מודע גם התחלתי להניע את הראש בכל פעם שרציתי להוציא את המילה. בעולם הגמגום קוראים לזה “תנועות לא רצוניות הנלוות לדיבור”. לקחו אותי להמון בדיקות, הגעתי למיטב הרופאים בארץ, כולם טענו שזה רגשי ושאין תרופה שיכולה לסייע לי.

המצב החברתי שלי הידרדר. מצד אחד היו לי חברים ואנשים שאוהבים אותי, מצד שני היו לא מעט שנהנו להציק לי ולנצל את ה”חולשה” שלי. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה ילדים יכולים להיות רעים ולנצל חולשות של אחרים.

חטיבת הביניים הפכה לסיוט

ככל  שהגמגום שלי החמיר והמצב החברתי שלי הפך לקשה, הרגשתי שאני מאבד את הביטחון העצמי שלי, הרגשתי שאני פחות מוצלח מאחרים. המשכתי לדבר בכיתה, הלכתי לצופים ולחוגים, אבל הרגשתי “דפוק”.

במעבר לחטיבת הביניים זה הפך לסיוט של ממש. המפגש עם ילדים מבתי ספר אחרים היה לא פשוט בלשון המטעה.

בכל יום חזרתי הביתה כמעט בוכה. אמא שלי הציעה להוציא אותי מבית ספר, וממערכת החינוך בכלל כי כמעט ולא יהיה בית ספר שבו לא אחווה הצקות כאלו ואחרות. שמעתי את הדברים ועם כל הקושי שבדבר, החלטתי להמשיך ללכת כשאני אומר לעצמי בראש כל יום שהיום הולך להיות יום טוב. רוב הפעמים המחשבות האלו התגלו כ”שקר”, כי בסוף כן חוויתי הצקות, אבל ידעתי שאני מסוגל להמשיך, כי אולי בעתיד המצב ישתפר.

הריצה היא זו שבנתה אותי והביאה אותי למקום שבו אני נמצא היום

נקודת המפנה שלי הייתה בכיתה ח’ כשהצטרפתי לקבוצת ריצה. אבא שלי סיפר לי עליה והציע לי לבוא לאימון או שניים. התחלתי ליהנות מהאימונים ולהכיר אנשים חדשים. התאמנתי לפחות ארבעה פעמים בשבוע: בחורף-בגשם, בקיץ-בשרב, קמתי מוקדם מאוד בבוקר לאימונים ולתחרויות והתחלתי לצבור ניצחונות קטנים. זה חיזק אותי מנטלית. ידעתי שאני לא אאפשר לילדים שפוגעים בי לשבור אותי. אני מתחיל לרוץ קדימה. הבנתי שההתמדה והנחישות בספורט יסייעו לי להצליח גם בתחומים אחרים.

התקופה הכי קשה שממנה צמחתי הכי הרבה הייתה לפני 3 שנים. היה אימון גשום ובמהלך האימון נפצעתי. מתחתי את גיד אכילס. ניסיתי להמשיך אבל הרגשתי שאני לא יכול. הייתי מושבת לחודשיים. הרגשתי שלקחו ממני את הדבר שאני הכי אוהב, אבל למרות זאת, הגעתי לכל אימון ועשיתי מה שאפשר, אפילו אם זה להיות בצד ולראות את הקבוצה שלי לפני האימון ובסופו. למדתי שריצה זה לא תמיד רק לבוא לאימונים ולרוץ, זה גם להאמין בדרך שלך, זה להיות שלם עם הוויתורים בחיים, ובעיקר לזכור שאם אני רוצה לכבוש יעדים חדשים ולהשיג מטרות חדשות אני צריך להבין שזה תהליך והוא ייקח זמן וצריך המון סבלנות ולא לוותר כשלא הולך. 

אני מרגיש חובה לספר את הסיפור שלי כדי לתת תקווה לבני נוער ולמבוגרים שלא מאמינים בעצמם או שהם בעלי ערך עצמי נמוך

עם השנים גיליתי שאני בן אדם חזק. אם תשאלו את החברים שלי ואת בני משפחתי, הם יספרו לכם שאני בן אדם נחוש, אחד כזה שלא מוותר לעצמו, מתמיד בכל דבר ובעל משמעת עצמית גבוהה. הגמגום לא מגדיר אותי יותר וצמד המילים “יובל המגמגם” לא אומרות עליי כלום, אלא רק מתארות את “הבעיה” שיש לי.

פתחתי דף אינסטגרם, התחלתי לרשום בו משפטי השראה. בהתחלה זה היה רק עבורי, אבל לאט לאט אנשים התחילו להגיב לי. שיתפתי את הסיפור האישי שלי והרגשתי שזה נוגע באחרים. בפסיכולוגיה חיובית ובמדעי האושר ידוע שכשאתה נותן, אתה גם מקבל. ככל שנתתי יותר ערך לאחרים, קיבלתי יותר תגובות אוהדות ומפרגנות והבנתי שאני יכול להפוך את האתגר לצמיחה, ומאז התחלתי לעשות הרצאות בלייב, הקמתי קבוצת וואטסאפ של חשיבה חיובית. חשבתי שזה ידבר למתבגרים עם קושי בהערכה עצמית אבל אני מקבל כל יום תגובות גם מאנשים מבוגרים שמרגישים שהסיפור שלי ושהתכנים שלי מחזקים אותם. עבורי זה אושר גודל.

הנצחון הגדול של יובל
מתוך עמוד האינסטגרם של יובל

היום אני בכיתה י”ב, סגן יו”ר מועצת תלמידים באליאנס שבחיפה, אני דואג לזכויות התלמידים בבית הספר, פעיל בצופים בתחום של קהילה ויוזם פרויקטים שמחזקים את הקשר בין הצופים לקהילה, התקבלתי למכינה קדם צבאית שנקראת “חמש אצבעות”- מכינה שמטרתה לתת כלים, מיומנויות וערכים בדגש על ספורט לבני הנוער.

עמוד האינסטגרם של יובל

“הבת שלי היא המורה שלי לקבלה ואהבה עצמית”

“אני רוצה להגיע הכי רחוק שאני יכול”

commentIcon

5 תגובות

  1. יובל, אתה אדם ממש מדהים.
    אני מכיר אותך מגיל קטן וכמובן את משפחתך התומכת מאוד.
    ריגשת מאוד במילותיך, ואתה אלוף אמיתי. כל הכבוד על האופן שבו אתה פועל, בנחישות ועם המון כח רצון. אני בטוח שתמשיך להתקדם ולהגיע להישגים מדהימים, ולא רק בספורט.
    תמשיך להיות מקסים, ושיהיה לך המון הצלחה במכינה ובגיוס.
    אני אוהב אותך וגאה בך.
    מיכאל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.