fbpx

הורות ברילוקיישן: איך חוגגים עצמאות?

 

כשחיים במדינה אחרת, אחת המשימות המאתגרות יותר היא איך לשמור על הזהות הישראלית שלנו ולהתגבר על תחושת הבדידות הנלווית לה. בטור הזה שירי הרן ברוכשטיין משתפת מנסיונה

כשיוצאים לרילוקיישן יש הרבה דברים שצריך לעשות והרבה דאגות. איך נסתדר עם השפה? איפה נגור? האם יש קהילה יהודית?

בשבילי המשימה הכי חשובה היא לשמור על הזהות שלנו. איך עושים את זה?

בשנתיים הראשונות הבנות הלכו לביה”ס היהודי, שם הן ציינו וחגגו את החגים של ישראל. בצפירה הן עמדו עם הפנים לכותל ואחר-כך השתתפו בטקס יום הזיכרון. עשינו חזרה קצרה בבית על התכנים והן שמחו להשתתף בכיתה בשיעור עברית ולשתף מהידע שלהן.

אני עמדתי בבית לבד. הרכנתי ראש ועיני התמלאו דמעות. זו הייתה הפעם הראשונה שלא השתתפתי בטקס יום הזיכרון, זו הייתה תחושה קשה של בדידות.

ביום העצמאות, יום ההולדת למדינת ישראל המדינה מתקשטת בדגלים והמוני ילדים ואנשים צועדים ברחובות, צופים במשט או במטס וחוגגים יחד. ואנחנו היינו לבד. ישבנו בבית וצפינו בטלוויזיה הישראלית ששידרה את החגיגות. והלב נצבט. אמנם קישטנו את המרפסת בדגלי ישראל ולמרות זאת לא הרגשתי חג.

גם הבנות היו עצובות, הן התגעגעו לחברות שלהן שסיפרו בהתרגשות על הזמרים שהגיעו להופיע על הבמות בעיר, דוכני האוכל, הצמידים הזוהרים ועל הפעם הראשונה בה ההורים נתנו להן להסתובב לבד. בוואטסאפ המשפחתי נשלחו תמונות מהחגיגות ולרגע אחד רציתי גם אני להיות עם המשפחה והחברים בחגיגות. אפשר לעשות הרבה הכנות לרילוקיישן אבל אף אחד לא מכין אותך לתחושת הבדידות בחגים.

טעם של בית

בהמשך יזמנו חגיגת יום העצמאות בבית הספר. ההורים התנדבו להגיע מוקדם ולהכין ארוחה כשרה, שכללה פיתות, חומוס, שיפודים ועוד. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הבנות אוכלות ונהנות. בדרך כלל הן לא אהבו את האוכל המקומי שהוגש בבית הספר (מטעמי כשרות אסור היה להביא אוכל מהבית) והתקשו מאוד לאכול עם שאר התלמידים בחדר האוכל והיו חוזרות הביתה מורעבות. הפעם, הטעמים הישראליים הזכירו את הבית.

הילדות שיחקו עם החברים והשתוללו על המתנפחים. המבוגרים ישבו ודיברו, וחלקם קמו להשתתף בריקודי עם לצלילי מוזיקה ישראלית. הייתה אוירה ישראלית נעימה לצד השיחות בספרדית מסביבי. לרגע הכול התערבב, הישראלים, היהודים (שלא הגיעו מישראל) והמקומיים שבחרו לשלוח את ילדיהם לבית הספר היהודי למרות שהם לא יהודים.

ישבתי על הכיסא והסתכלתי על הילדות, הן צחקו ונהנו וזה חימם את ליבי. היה נראה שלרגע אחד הן שכחו את העצבות ואת הכעס על שלקחנו אותן מהחברים שלהן.

אחרי שנתיים הבנות ביקשו עבור לבית ספר אחר. היה להן קשה להיות יחד בכיתה. זו הייתה החלטה לא קלה. ידעתי שהמשימה שלי לשמור על הזהות תהיה יותר קשה כאשר הן ילכו לבית ספר זר. הגדולות שהגיעו לספרד בגיל 10 הכירו את החגים ואת המסורת שלנו, הקטנה שהייתה בת שנתיים פחות עוד לא ידעה. פניתי לבית הספר וביקשתי לבוא לספר לילדים על החגים שלנו, מאז כל שנה אני מגיעה באחד החגים ואנחנו חוגגים יחד עם הכיתה שלה ובחנוכה ליד עץ הכריסמס יש חנוכיה.

לעיתים אנחנו משתתפים באירועים של בית חב”ד או של הקהילה היהודית אבל מעדיפים לציין את החגים בבית יחד עם חברים מקומיים כדי לשתף אותם בחגים שלנו ובמסורת שלנו. כל שנה אנחנו מזמינים אנשים לחגוג איתנו, הבנות מספרות להם בספרדית או אנגלית על המנהגים והמאכלים השונים. כולם מאוד סקרנים ומתקשים לאכול פיתה עם הידיים בלי סכין ומזלג.

הכותבת היא בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד, תואר שני בתרפיה בדרמה וסיפור, תעודה של הנחיית קבוצות בנושאים משפחתיים והסמכה בניתוח התנהגות. הייתה מורה לחינוך מיוחד ומנתחת התנהגות. כיום היא מפתחת תוכניות התערבות מותאמות אישית למשפחות, לצרכים האישיים ומייעצת למשפחות שיוצאות ונמצאות ברילוקיישן בנושאי הורות וחינוך. לאתר של שירי

לטורים הקודמים של שירי:

הורות ברילוקיישן: התחלה חדשה

הורות ברילוקיישן: איך נפלה ההחלטה

עוד בנושא

commentIcon

תגובה אחת

  1. הצלחת להעביר היטב את האמביוולנטיות של חיים בחו”ל. את הקושי, את הגעגועים ואת הדרכים שמוצאים כדי לפצות על החסר והבדידות. כי אלו החיים של כולנו – הם לא מושלמים גם לא אצל מי שנשאר במולדתו וגם אצל מי שבחר לצאת לעולם הגדול.
    חג העצמאות שמח

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.