הוא היה כל מה שרציתי ולמרות שחלפו כבר 27 שנים, עמוק בתוך חדרי הלב, שמשון המלאך עוד מדבר איתי. סיפורה של עינת שגיא אלפסה
הייתי בת 16 כשפגשתי אותו לראשונה.
האם זו הייתה אהבה ממבט ראשון? אני לא יודעת.
אני יודעת שמהרגע שהמבטים שלנו נפגשו, חיפשתי את תשומת לבו. העיניים שלו חייכו אליי והבטיחו לי שלווה.
זה לקח לנו פחות מחודשיים מהמפגש הראשון ועד הרגע ההוא בו אמרתי לו שאני אוהבת אותו (או שהוא אמר לי ראשון? אני בעיקר זוכרת ששם במרפסת בתל אביב שנינו אמרנו את המילים המפורשות). בחודשיים הללו הספקנו להכיר בשיחות ארוכות בטלפון, במפגשים מרגשים ובנשיקה ראשונה.
שמשון היה כל מה שרציתי. החיבוק שלו הגן עליי כשהייתי עצובה או כועסת. הוא ידע להצחיק אותי בחצי מילה, במבט. הוא היה קשוב ורגיש – לא רק אליי, לכולם. הוא היה חבר טוב.
היה לו לב רחב ויכולת להסתכל על כל אחד בדיוק בגובה העיניים. הוא ידע לתת לאנשים סביבו הרגשה טובה, גם כשירד עליהם, גם כשירדו עליו. כשמשהו הלהיב אותו, הוא הלך אתו עד הסוף. הוא לא הלך בתלם כי צריך, אלא בחר לעצמו את הדרך הנכונה עבורו.
הייתה בו אמת פנימית וכנות נדירה. הוא לא התיימר להיות משהו אחר ולא ציפה מהסובבים אותו להיות יותר ממה שהם.
אהוב שהפך למלאך
יחד טיילנו בכל הארץ: אילת, ירושלים, הכנרת, מצפה רמון ובעיקר תל אביב. הוא היה מפונק ונהנתן, אבל כשהתגייס לצבא התגלתה בו נחישות נדירה. למרות שהיה לו קשה, הוא סיים מסלול בגבעתי והפך ללוחם. בספר סוף מסלול ציירו אותו כמלאך, נשמה טהורה.
ואז הוא הפך למלאך, נשמה שמרחפת מעל ומלווה אותי כבר 27 שנים.
במהלך 27 שנים השתניתי, התפתחתי, הפכתי לאשת איש, לאמא, לאישה בוגרת. אבל בתוכי, עמוק בתוך חדרי הלב נמצא שמשון שלי, צעיר לנצח, תמים ויפה. אני מנהלת אתו שיחות והוא עדיין קשוב ומכיל וסלחן. ואני מתגעגעת.
עדיין כואבת את החיים שלא הספיק.
הכותבת היא דוברת עמותת “הותיר אחריו חברה”
