מה חושבים בני הנוער על התקופה הנוכחית? האם גם בהם עולות חרדות? למה הם הכי מתגעגעים? ומה מנחם אותם בימים אלו? בתערוכה חדשה שעולה בעיר חולון, בני נוער מציגים את הזווית שלהם על החיים בצל מגפה עולמית
במהלך השנה האחרונה, חייהם של בני הנוער השתנו מהקצה אל הקצה. התקופה הזו בחיים שבדרך כלל עמוסה בלימודים ובמפגשים חברתיים הלכה והצטמצמה לגודל של מסך המחשב. אבל דווקא בתוך כל השינויים האלו, יש מי שדאג שהמתבגרים ימשיכו ליצור ולהתפתח, ובד בבד ישתפו בעולמם הפנימי.
האגף לחינוך על-יסודי בעיריית חולון וכלל מגמות הקולנוע והתקשורת בעיר השיקו לפני כמה ימים את תערוכת ZOOM IN – מיזם ייחודי שמטרתו לעודד תלמידים להמשיך וליצור אומנות ולהחיות את עולם התרבות, על אף האתגרים. התלמידים שמשתתפים בתערוכה התבקשו לתעד את את מגפת הקורונה ממבט אישי על עולמם בתקופה זו – המשפחה, הבית, החדר, התחביבים, חיי החברה, החגים, הבילויים ועוד. בהתאם, שם התערוכה מרמז על ‘המבט פנימה’ של בני-הנוער לחייהם בתקופה המפתיעה והשונה שנכפתה עליהם, וכן קריצה לאפליקציה שהפכה לשגרת חיינו.
התערוכה, שתוצג במסגרת העונה הישראלית לעיצוב חולון, מביאה למרחב החיצוני את עולמם הפנימי של בני הנוער בתקופת הקורונה כפי שבא לידי ביטוי ב-26 תצלומים וציורים ובמטרה להפגיש את הקהל עם הפחדים, החלומות, הקשיים והשינויים בעולמם של הנוער בצל מגפת הקורונה.
עבודות התלמידים יוצגו בשני מרחבים: במרחב הפיזי יהיה אפשר לראות תצלומים וציורים נבחרים בכיכר ויצמן בין התאריכים 20.1.21-3.4.21, כחלק מהתפיסה של “למידה במרחב העירוני” אותה מוביל מנהל החינוך. ומאוחר יותר, במרחב האינטרנטי של “מוזיאון קורונה וירטואלי”, ניתן יהיה לסייר באופן וירטואלי וליהנות מכלל העבודות שנשלחו מהמגמות בעיר: סרטים דוקומנטריים, עלילתיים, קליפים, כתבות ועוד.
בתוך החדר האינטימי
יוזמת התערוכה, גלית בר-אל, מנהלת האגף לחינוך אל יסודי, מספרת שהרעיון לתערוכה הגיע מתוך “הרצון לשמור על מנגנון הפסטיבל העירוני, בו ניתן מקום לחשיפה של יצירה מקומית”.
מה בעצם המטרה של התערוכה?
“יש לנו מספר מטרות: לתת מקום לתלמיד להביע את עצמו, לעזור לנו ללמוד על עולמו ולא לעצור עשייה גם בתקופת קורונה. בעצם קונספט ה’חלון’ הוא דו משמעי – מצד אחד משקף את המצב שבו כולם היו תקועים בחלונות הזום במחשב, ומצד שני הפסטיבל מבקש לפתוח חלון ותוך עולמם של בני הנוער”.
בתערוכה יש כ-160 עבודות, הכוללות עשרות סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, ולוגים, קליפים וכתבות. “העבודות שמשכו את ליבי הן עבודות הסטילס שאפשרו לנו להיכנס למקומות האינטימיים בחיי התלמידים”, משתפת בר-אור. “נכנסנו לחדר, למגירה, פגשנו את ההורים, האחים, כי גם הם חלק מעבודת הגמר”.
מה היה האתגר הכי גדול בעבודה על התערוכה?
“להמציא את עצמנו מחדש, ממש כפי שנדרש בימים אלו מכל בעל תפקיד במערכת החינוך ועד אחרון התלמידים”.
“להעביר את החוזק של הבית”
אחד המשתתפים בתערוכה הוא ליאם דהאן, בן 15, תלמיד כיתה י’ בבית ספר איילון. סרטו הקצר, “בחזרה הביתה”, מציג את המשמעות של בית והחזרה אליו דרך מספר אנשים בעבר ובהווה – בזמן הקורונה. “בחרתי להראות איך הבית הוא גורם חשוב לכל אחד מאיתנו. הראיתי את זה מעיניים של חייל, כבאי וחולה קורונה, שמה שנותן לו את הכוח זה המחשבה על הבית ועל חום. היה מאוד חשוב לי להעביר את החוזק של הבית, המשפחתיות והאהבה במיוחד בימים קשים כמו אלו, אם זה החייל שמה שנותן לו כוח להילחם הוא המשפחה, והכבאי שתפקידו להציל משפחות ואנשים ולהחזירם לביתם או אפילו חולי קורונה שמה שמחזיק אותם ונותן להם כוח זה המחשבה שמחכים להם בבית ואוהבים אותם”.
איך התגובות בינתיים?
“הרבה מהצופים התרגשו מאוד. הסרטון מאוד עוצמתי, במיוחד בגלל שהוא רק שתי דקות ולא מעבר (הסרט בא ישירות מתחרות בין לאומית, ששם היתה מגבלה בזמן)”.
איך השנה האחרונה היתה עבורך?
“אם לוקחים את הזמן שהייתי בבית הספר בשנה שעברה ובשנה הנוכחית, בקושי מגיעים לשנת לימודים אחת – וזה לא פשוט. הלימודים בזום מאוד קשים, במיוחד בגלל המורים שלא רגילים להעביר חומר דרך המחשב. אבל לפחות אני מדבר עם חברים כל יום דרך המחשב ואני תמיד מצליח ליצור, כי אני יוצר תוכן בעצמי על המחשב ומצלם בחדר. בסופו של דבר יצאו לי גם הרבה דברים חיוביים מהקורונה – גם הסרט שעשיתי וגם עכשיו אני עורך המון, יותר מהרגיל, ומתפתח בדברים חדשים. אבל אני נחנק מהמסכה, אז די – נמאס לי”.
