בסך הכול תעודה

תכף נגמרת השנה וכבר שבוע קודם אני בכוננות ספיגה.
מה יהיה כתוב בנייר ההוא…
מה פספסתי, מה לא ידעתי?
מה הם הצליחו להעלים והולך ליפול עלי כרעם ביום בהיר?
ואז אני קולטת, שעם כל הכבוד למורה מאירה,
היא בטח לא הגורם למלחמה הבאה.
פתאום אני מבינה שאני בתפיסת “אני והם” –
הם עוללו, עשו, זלזלו, לא עשו, לא למדו,
ואני מתחילה לחלות ב”תרצת נפוצה” – אבל שאלתי, אבל וידאתי, אבל ניסיתי לעקוב…
הלו, מישהו שומע אותי?
ממתי זה הם מולי או להפך?
האם מה שהתעודה הזו אומרת זה כמה הם שווים או כמה באמת גיאוגרפיה מעניינת אותם?
כמה הם בני אדם או עד כמה במציאות הפרטית שלהם המבחן בהבעה חשוב יותר מהבר-מצוות והיומולדתים?
התעודה הזו מזמנת איזו עצירה לשם תהייה, גם שלי.
האם אני מצליחה להנחיל את הרוח הנכונה?
האם תפיסתם את הלמידה היא כפי שאני מקווה?
האם הם סבורים כי הלימודים משמעותיים עבורם?
רגע אחרי שהם יגיעו עם הנייר, או אחרי שאכנס סחוטה בסוף היום (תלוי מי יגיע ראשון) –
אשב מולם ואשאל, בדיוק כמו במשוב מקצועי:
ממה אתה מרוצה וממה פחות?
במה אתה גאה וממה אתה מאוכזב?
מה היית לוקח על עצמך לשפר, ואיך?
מה אתה צריך ממני כדי להצליח יותר?
ואחרי השיחה הזו אקח נשימה עמוקה ואתכונן לחופש הגדול…
אתכונן ללילות של אור,
לארוחות בוקר בצהריים, וארוחות לילה שאת השאריות אמצא בבוקר בכיור.
אתכונן ללילות לבנים, כשתיגמר להם הסוללה והם עדיין לא יהיו בבית,
ולמלחמת “ניחא בלי מתמטיקה, אבל ספר אפשר לקרוא?”
לערימות הכביסה, כי לכל חלק ביום מתאימה הופעה אחרת.
בטח גם אשאל את עצמי כמה זה עולה לנו…
כל פתיחת דלת ויציאה אל העולם הגדול בימים של חופש סוחטת לי את הארנק.
ואת הסבלנות.
כל בילוי סוחט לי את האנרגיה ומעלה את הציפייה לימים של שגרה.
כמה עוד אשלם על השינה הלא סדירה, דהרת החברים בין החדרים והשאיפה לפרטיות?
ואז בשקט אתפלל שיחזרו הביתה בשלום, ורק שנישאר כולנו שפויים.
כי הרי זהו האתגר האמיתי.
לפוסט הקודם של דבורית: תובנות מהחגים האחרונים