אחרי שבנו סבל משיתוק בל, שי קופלוביץ מבין עד כמה האומץ של מיכל אנסקי לחזור לטלוויזיה ולהצטלם מכל הזוויות הוא לא מובן מאליו
מאסטר שף נותנת לי כל כך הרבה חומר מצחיק לכתוב עליו, אבל הפעם אני לוקח את זה לכיוון קצת אחר. מי שעוקב אחריי בפייסבוק כבר יודע שלפני כשנה וחצי התמודדנו בבית עם שיתוק בל (פציאליס) שנפל על פניו של בארי המתוק שלנו כרעם ביום בהיר, בגיל 9.5.
בארי לא הרגיש כל כך טוב במשך כמה ימים. מעין חולשה לא מוסברת ועייפות שלא נגמרת. עבר ממיטה למיטה, מהסלון לחדר, כל הזמן ישן – אבל כל הבדיקות היו תקינות. בשלב מסוים חשדו שמתחילה אולי דלקת ריאות והתחלנו אנטיביוטיקה, שוב, לא משהו חריג. יומיים לאחר מכן, בארי התקשר אלי לעבודה ואמר שהוא לא מרגיש כל כך טוב ושהעין שלו קצת מציקה לו. אמרתי לו שינוח ונסתכל כשנחזור הביתה.
חזרנו מהעבודה ובארי ניגש אלינו לחדר, התיישב על המיטה ואמר לנו משהו. הפניתי אליו את המבט ומיד קלטתי: חצי פנים היו משותקות. סימנתי לדקלה ושנינו החלפנו מבטי דאגה. נשלחנו למיון נסעתי עם בארי לבי”ח העמק, עברנו בדיקת רופא ילדים, אחר כך בדיקת רופאת עיניים ולבסוף בדיקת רופא אף, אוזן וגרון. רופא הא.א.ג ביצע בדיקות מקיפות ולאחריהן הסביר לנו: לבארי יש פציאליס, שיתוק על שם בל.
הרופא התחיל להסביר מה זה אומר, ומה זה העצב השביעי ועד כמה הרפואה לא ממש יודעת מה לעשות עם זה ואיך להסביר את זה, ואני רק מחזיק את היד לבארי ועוד לא יודע מה מצפה לנו. “זה לוקח בין שישה שבועות לשישה חודשים”, הוא אמר, “לפעמים זה עובר לחלוטין ולפעמים יש סימנים שנשארים” ציין. הלסת שלי נשמטה. מה שישה שבועות? מה שישה חודשים? הוא רק ילד! האופטימיות היחידה שנשבה מכיוונו של הרופא, הייתה כי ילדים בדרך כלל מחלימים מהר יותר ממבוגרים.
זהו. יצאנו מבית החולים ועצרנו לקנות טיפות, רטיות לעין וסטרואידים לעשרה ימים. מכיוון שהעין של בארי לא נסגרה במשך כמה שעות בגלל השיתוק הארור הזה, היה חשש להתייבשות הקרנית או מה שזה לא יהיה, ולכן במשך מספר שבועות היה צורך לשים לו טיפה כל שעתיים ומשחה ורטייה על העין בכל לילה. היו אלה השבועות האחרונים ללימודים – מצד אחד הוא היה מצוברח בשל מצבו, אך מנגד, היעדרות מבית הספר עודדה את רוחו משום מה. חילקנו בינינו את הימים, נעזרנו בסבתות שבאו במיוחד, באחים, בשכנים, כל מי שיכול לשים לו טיפה פעם בשעתיים, שלא תתייבש לנו העין. החיוך המהמם בעל שתי הגומות הפך פתאום לחצי והעין שלא נסגרת משווה לו מראה של האווטאר (מהסדרה).
זה היה מפתיע, מאתגר, קראנו המון בגוגל, למדנו מה זה ובעיקר חששנו אם משהו מזה ילך איתו הלאה. היה כתוב שסיכויי ההחלמה גבוהים ככל שאתה צעיר יותר, ומנגד יש סיכוי שמתישהו בחיים זה יחזור. בדיוק באותם הימים התפרסמה כתבה עם מיכל אנסקי על שיתוק הבל שהיא חטפה במפתיע וזה נסך בנו הרבה תקווה ופרופורציה.
View this post on Instagram
קיבלנו תרגילים לפנים, הלכנו לדיקור, כל מה שצריך. ובינתיים הוא בבית, מתרגל למצב החדש, יוצא רק כשלעיניו משקפי שמש ונאסר עליו ללכת לבריכה. הכיתה הגיעה לבקר ואפילו ערכנו אצלנו את מסיבת הסיום על מנת שיוכל להשתתף בחגיגות. האמת? מגיעה לו מדליה על איך שלקח את זה .
עברו כמה חודשים וזה כבר מאחורינו, ברוך השם. בלי סימנים בולטים שיעידו מה עבר על פניו בימים ההם, אבל עם זיכרון שילך עם כולנו כל החיים. והנה, על המסך, בלב הפריים טיים, בתכנית “מאסטר שף” מופיעה לה מיכל אנסקי, כששאריות סימני השיתוק עדיין על הצד הימני של פניה (מי שחווה את זה מקרוב מזהה מיד). בלי להתבייש, בלי להסתיר. בלי להגיד להפקה: “עכשיו תצלמו אותי רק מפרופיל שמאל”. לא טריוויאלי בכלל כשמדובר בכוכבת, באחת שהנראות מאוד חשובה לה, באחת שמקפידה – וזה נהדר בעיניי. זה רק נשמע לכם טבעי, אבל זה לא. אז שאפו מיכל אנסקי, ותודה לך על זה.
הכותב הוא אב לשישה בנים, תושב עמק המעינות. לעמוד הפייסבוק של שי
