המחסור במסגרות, הבידוד החברתי והלחץ מסביב מוסיפים למתבגרים סטרס בנוסף לזה שמגיע בדרך כלל עם גיל ההתבגרות. איך נצליח לעזור להם להתמודד עם הקשיים ולתמוך בהם מבלי ללחוץ?
כשהבנות שלי היו צעירות היה לנו מנהג קבוע: כשמישהי רצתה “תצומי” היינו מתחבקות “חיבוק של 7 שניות”. היו לחיבוק שלושה כללים: הוא חזק, במהלך החיבוק הנייד לא ביד ונושמים 7 נשימות עמוקות עד סוף החיבוק. זה עבד כמו קסם – המיס מועקה מהלב והעלה חיוך לפנים (מתעקשים על פיזיולוגיה? החיבוק גרם להפרשת הורמון אוקסיטוצין שגורם לתחושה הנעימה). למה נזכרתי בזה עכשיו? כי בתשעת החודשים האחרונים – בזמן שעולמם המוכר של המתבגרות והמתבגרים מתערער, הריחוק החברתי נהיה בלתי חברתי בעליל, תחושת השייכות נסדקת והמחויבויות המשפחתיות והלימודיות לפעמים חונקות – המתבגרים שלנו עלולים להרגיש מרוקנים רגשית. במצב כזה כל מה שהם צריכים זה “חיבוק של 7 שניות” – זה יכול להיות מילולית, כלומר חיבוק של ממש, מטאפורית, או כל דרך יצירתית אחרת שתאפשר קשר, חיבור או מגע.
איך עוד נוכל להקל עליהם להתמודד עם רכבת ההרים הרגשית הזו?
- להיות הורים נוכחים. נוכחות רגשית היא כזו שלא מיד מפעילה אותנו לפתור לילדים את הקשיים שלהם, לתקן עבורם או לייעץ להם. בכל כך הרבה פעמים כל מה שהמתבגרים והמתבגרות צריכים זה שנראה אותם, נקשיב להם וניתן תוקף לרגשות ולמחשבות שלהם. אמירה כמו “זה טבעי להתבאס במצב הזה” יכולה לתת להם את השקט שהם צריכים, יותר מכל מעשה שנעשה.
- מתבגרים ממעיטים לשתף בקשיים, ומחקרים מראים שזה נובע מפחד, בושה או חוסר רצון להדאיג ולהכביד על ההורים. ייתכן שזה יתבטא בכך בהדיפות עויינות מצידם, הסתגרות בחדר, עצבנות או תלונות בלתי פוסקות. תפקידנו ההורי להתעקש עליהם. איך? למשל ליזום זמן יחד משפחתי – אפשר להגדיר ארוחה משותפת אחת ביום שבה אוכלים יחד וזו הזדמנות עבור כולם לראות מה המצב אצל שאר בני המשפחה. אפשר לשחק במשחק המחשב האהוב עליהם, לצפות יחד בסרט, להקשיב למוזיקה שהם אוהבים, להקליט סרטוני טיק טוק ועוד. היו יצירתיים ותרצו באמת להתחבר אליהם – שירגישו שלא וויתרתם עליהם למרות “מצבי הרוח” שלהם.
- זו תקופה מתוחה, מלאה בהגבלות והנחיות, וייתכן שיהיו מתבגרים שירצו לפרוק את המתח הזה בפרטיות שלהם ובזמן לבד בחדר. זה מאפשר להם להתנסות בנפרדות ובמובחנות שהם אמורים ליצור בגיל הזה, ושהאינטנסיביות המשפחתית בסגרים לא תמיד מאפשרת. חשוב למצוא את האיזון בין המרחב הפרטי שהם מבקשים לבין ה”יחד” המשפחתי. הכל עניין של מינונים.
- התנדבות ועשייה עבור האחר היא דרך מצוינת להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. לא חסרות הזדמנויות לעשייה כזו – התנדבות בעמותות עם מטרות שחשובות להם (למשל מיכלאות בעלי חיים), לאפות עוגה לשכנים הקשישים, להיות בקשר עם בני כיתה שמישהו במשפחתם חלה או שהם בבידוד ועוד. המתבגרים הצעירים יודעים ש”זה הדבר הנכון” לעשות, אבל לא סומכים על שיקול הדעת שלהם ולכן לא מוציאים לפועל את היוזמות והרעיונות שלהם. דברו איתם וחזקו את הכוונות שלהם, כדי שיהפכו למעשים. יש שפע של הזדמנויות לעשות מעשים נחמדים ומתחשבים למען האחר, ועל הדרך המתבגרים יתמלאו בתחושת מסוגלות, יכולת והעצמה אישיים.
- לנרמל רגשות ותחושות, לא כי “צרת רבים היא חצי נחמה”, אלא כדי שיבינו שהתגובות שלהם תואמות והולמות למצב – באמת ש”זה ממש בסדר להרגיש לא בסדר”. וכן, זה לגמרי אפשרי לבקש מהם “חיבוק של 7 שניות” כי זה מה שכרגע נחוץ עבורכם (אגב, זה רווח כפול: גם הורמון האוקסיטוצין יופרש אצלם וגם הם ירגישו שעזרו לכם).
- מתבגרים וילדים הם סוג של “מד-רגש” משפחתי, שיכול לשקף את רמת הלחץ של ההורים. זו הזדמנות להתבוננות עצמי – הילדים מרגישים בלחץ שלנו בין אם הוא גלוי או מתחת לפני השטח. אם זיהיתם שיש לכם לחץ כלשהו (הכי טבעי במצב הזה, כבר אמרנו נכון?) חשוב לתת לו מענה כדי לחזק את ההתמודדות הרגשית כהורים ואגב כך גם את ההתמודדות של המתבגרים.
בני הנוער התחילו שנת לימודים חדשה ללא המסגרות החברתיות והלימודיות המוכרות והנדרשות להם כדי לעשות לעצמם סדר בחייהם כמתבגרים. יש בכך סוג של אובדן של הקיים והמוכר – אמנם לא מדובר באובדן טראומטי, אבל בהחלט כזה שמעורר סערת רגשות. היו שם עבורם, התעקשו על שמירת הקשר איתם מתוך רגישות לצרכים ההתפתחותיים שלהם בגיל ההתבגרות ומתוך הקשבה למצב הרגשי והנפשי שלהם, ושלכם. וכמובן שבמידה ואתם מרגישים שלמתבגרים שלכם עולים רגשות כמו חרד ועצבות שנשארים לאורך זמן, ו/או שהם משתמשים באסטרטגיות הרסניות כדי להתמודד עם המצב (התבודדות קיצונית, פעילות במסכים על חשבון תפקוד בסיסי וכדומה), יש לפנות לעזרה מקצועית.
הכותבת היא מנחת הורים, בוגרת מכון אדלר ומוסמכת משרד החינוך, מרצה ומנחה קבוצות הורים ברחבי הארץ.
משבר הקורונה: כשהילדים מתחילים לפרוק עול
איך בסינגפור הצליחו לפתוח את שנת הלימודים כסדרה?
