באנגליה נכנסים לסגר נוסף אבל בתי הספר ממשיכים, בסינגפור יש חובת מסכות מגיל שנתיים ורק בניו זילנד החיים ממשיכים כרגיל: יותר מחצי שנה עברה מאז שמגפת הקורונה פרצה לחיינו. הפעם פנינו להורים מרחבי העולם לראות איך הם מתמודדים עם הגל השני, ואיך מערכת החינוך שלהם מתפקדת
“אין לימודים מרחוק וגם לא היו”
אני טל הולצמן סגל, מדריכת סיורים ומנהלת העמוד My secret Barcelona, כותבת ומנהלת תוכן. חיה בברצלונה עם בן זוגי אביעד ושני ילדי לילי ואדם. עד לפני יומיים קטלוניה, שבירתה ברצלונה, היתה במצב לא רע בכלל. במדריד, לעומת זאת, המספרים עלו והיא נכנסה לסוג של סגר. יש שם מלחמה בין בית המשפט לממשלה, אז בית המשפט ביטל את הסגר בטענה של הפרת זכויות אדם ועכשיו יש כל מיני הגבלות, למשל אסור להם לצאת מהעיר. בברצלונה עד עכשיו המספרים היו טובים, אבל בימים האחרונים המספרים עלו והמליצו שוב להיפגש רק עם “הבועה שלך” ולא להתקהל יותר מדי.
אין לימודים מרחוק ולא היו גם בתקופת הסגר, רק הצעות לפעילויות. המסגרות חזרו ב-12.9, זה היום הרשמי שבו מתחילים ללמוד אחרי חופשת הקיץ. נערכו שינויים בהתאם לכיתות ולמקום שיש בבית הספר. מראש מספר הילדים בכל כיתה הוא קטן יותר מאשר בישראל, מקסימום 25 ילדים, אבל בכל זאת בבתי ספר שיש בהם יותר מרווח, לקחו את כיתות א’ וב’ וחילקו אותן לשלוש קבוצות. בבתי ספר שבהם יש הרבה כיתות ריקות, חילקו כל כיתה לשניים. בבית הספר של הבת שלי אין מספיק כיתות ולכן כל כיתה נשארה בכיתה המקורית שלה, אבל לא מערבבים בין הכיתות (בדרך כלל לכל שתי כיתות – למשל א’ וב’ או ג’ וד’ – יש שיעורים משותפים). יש להם שיעורים רגילים במרכז הספורט, וגם יש שיעורי שחייה שאליהם הם ממשיכים לנסוע באוטובוס כרגיל. כרגע התלמידים והמורים חייבים ללבוש מסכה. השאיפה היא להוריד את המסכות, אבל זה יהיה בהתאם למספרים ונכון לעכשיו זה לא מתאים.
לכל בית ספר בקטלוניה יש סניף קופת חולים שאליו הוא מקושר, עם אחות משלו. ברגע שילד מתחיל לפתח תסמיני קורונה, עושים לו בדיקה או בקופת חולים או בבית הספר באותו יום. אם הוא חיובי לקורונה, כל הכיתה נכנסת לבידוד. אם יש שני ילדים מאותו בית ספר ולא מאותה כיתה שחיוביים, בית הספר כולו נסגר ל-14 יום. חוגים אחרי הצהריים בינתיים פועלים כרגיל, אין שום שינוי למעט קבוצות קצת יותר קטנות. מותר להסתובב בגינות כרגיל, כולם הולכים לשם אחרי בית הספר ומשחקים בלי שום בעיה. ידוע שתהיה עליה במספרים ושבטח נכנס לסגר נוסף, אבל הוא לא יהיה כמו הסגר הקודם. הסגר בספרד לא נראה כמו הסגר בישראל, שכולם הסתובבו. בספרד אף אחד לא יצא מהבית, אז אנחנו מניחים שלא יהיה סגר כזה, אבל יכול להיות שיסגרו את ברצלונה ולא נוכל לצאת מהעיר.
“המורה רכבה על אופניים בין בתי התלמידים”
אני ד”ר אורי (אורית) הראל, פסיכולוגית חינוכית, מורה ליוגה ומיינדפולנס, חוקרת וויסות רגשי בחינוך בסביבת-חוץ ובעלת קליניקה און-ליין לייעוץ וליווי למשפחות. הגענו לגרמניה לפני שנה מקליפורניה, בה התגוררנו שנתיים. כך שיצאנו מישראל לפני שלוש שנים, למטרת פוסט-דוקטורט. יצאנו מהארץ עם שני קטנים בני 3 ו-5 ובהריון מתקדם. בקליפורניה ילדתי את השלישי ולגרמניה עברנו כשהילדים בני 2, 5, 7.
בגרמניה יש עליה חדה במספרי הנבדקים בשבועות האחרונים, כך שכרגע מתחיל סגר חלקי שבמסגרתו עסקים סגורים ומותר לפגוש אדם/משפחה אחת נוספת בלבד. אנחנו נערכים נפשית לסגר נוסף, משוחחים יחד ומתכננים יחד איך להפוך כל מה שמדמיינים כמכשול. מאז שהתחילה הקורונה אנחנו מבלים בטבע הרבה, יוצאים למפגשי חברים, לפעילות גופנית ולנשמה. אנחנו מגוונים בין סוגי הטבע והפעילויות בו, ומטפחים אתגרי ספורט חדשים. למשל התחלנו לצפות בנינג’ה ישראל, ולחפש עצים ולטפס עליהם לאימון.
בינתיים בתי הספר, החוגים והגני ילדים ממשיכים כרגיל. בסבב הזה, נכון לעכשיו, לא נערכו שינויים חוץ מחובת לבישת מסכות עבור המורים. בשנה שעברה היו שינויים גדולים מאוד בבתי ספר: הלימודים נפסקו במרץ ובחודש יולי המשיכו אותם רק עבור הכיתות הנמוכות. ראוי לציין שמלכתחילה הכיתות קטנות יותר בהשוואה לארץ. כמובן שאם יתגלה מקרה של מחלה בקרב תלמיד או מורה, הכיתה תכנס לבידוד.
אין אצלנו למידה מרחוק, אבל נראה שזה לא היה כלל גורף ושהיו שינויים בין מורים שונים בבתי ספר. למשל בכיתה של הבן שלי, שהיא קטנה כי היא נועדה לשלב ילדים שלא יודעים גרמנית, המורה רכבה על אופניים בין בתי התלמידים והניחה להם דפי עבודה בתיבת הדואר. מותר גם להסתובב בגינות, אבל עם ההנחיה לשמור מרחק של מטר וחצי בין האנשים, ובמקרה שנמצאים במקום שבו אי אפשר לשמור על מרחק, יש לשים מסכה.
בתור אמא ויועצת מקצועית למשפחות ברילוקיישן, אני רואה שהאתגר הגדול ביותר למשפחות שנמצאות כאן ברילוקיישן הוא הניתוק והבידוד החברתי. למשפחות שכבר נמצאות תקופה בחו”ל, מאוד קשה הנתק מהמשפחה והחברים בארץ. שיחות הוידאו עם המשפחות והחברים בארץ הם גם אתגר, וגם כאן האחריות על שמירת הקשר מוטלת עלינו, ההורים. אני מייעצת להקדיש לכך מחשבה ואנרגיה: לקנות בולים ומעטפות ולהכין מכתבים, תמונות מודפסות, לעתים די בלשלוח עלה או נוצה. לשיחות הוידאו אפשר להכין חידון קהוט, להכין ספר שסב(ת)א י/תקריא, למצוא משחק שיש בשני הבתים ואפשר “להעביר” דרך המסך, או לשלוח מראש מסמך לסב(ת)א במייל ולהדפיס בשני הבתים ואז הילד כאילו מעביר את המכתב דרך המסך.
למשפחות שיוצאות בתקופה זו האתגר הכי גדול הוא לייצר את הקהילה והרשת החברתית. זהו אתגר אדיר גם בימים כתיקונם – המעבר לתרבות בה כללי קביעת מפגשים שונה והשפה שונה, זהו אחד המכשולים המקשים ביותר על משפחות. אך בימי קורונה זה הופך ממש לכמעט בלתי אפשרי. הכלל המרכזי הוא להיות מאוד פרו-אקטיבים ולהמשיך לנסות בכל מחיר. אני מכירה משפחות שקבעו שלכל ארוחת שישי יהיה אורח לשולחן שבת והם מחויבים לזה. חברה טובה פעם אמרה לי: זה לא הזמן להיות בררנית, אלא הזמן לטפח כל שביב הזדמנות לקשר. אותנו, למשל, הזמינו למסיבת יומולדת בחוץ, ביום קר, כשלכל ילד יש שעה אחרת למפגש ובשעה שלנו היה מעט גשום. ובכן כן, בולעים כל צפרדע – בשביל הסיכוי לקשר חברתי, מתלבשים טוב ויוצאים.
העצה הכי טובה שלי היא לא להישאר לבד עם תחושות ומחשבות קשות, לפנות ולחפש את החברים, קרובי המשפחה והפורומים שיכולים להקשיב – ותמיד יש. למשל, אם אתם יוצאים במסגרת אקדמית, אתם יכולים להצטרף לקבוצה סיינס אברוד. וכמובן כהורים, נסו לעודד שיחות עם הילדים ולפתח את ערוץ השיח הרגשי בבית.
“אנחנו במדינה אדומה”
אנחנו משפחת ארז מיאנגסטאון, אוהיו. גרים פה כבר 5 שנים. גון- מנהל תוכניות ואירועים בפדרציה היהודית בעיר, שי- עו”ס קליני ומטפלת מינית, נוריה ענת 4, גלי 1.8, והכלב קוביד.
כרגע המצב אצלנו לא טוב ויש עליה. נכון להיום יש הכי הרבה חולים מתחילת התפרצות המגפה (כמעט 4000 ליום. סה”כ עד כה באוהיו 216 אלף). אוהיו נחשבת למדינה אדומה ויחד עם זאת לא היה פה סגר, הכל פתוח והחיים “ממשיכים” כמעט כרגיל.
לא כל המוסדות פתחו חזרה, אלא רק הכיתות הנמוכות שמתנהלות בקפסולות. בחודשים הראשונים, כשסגרו את מוסדות הלימוד, הבנות נשארו בבית עם מטפלת כי שנינו חיוניים. לאחר מכן, נפתח גן להורים חיוניים (שנינו מוגדרים ככאלה) אז הן הלכו לגן במתכונת הזאת. החל מספטמבר חזרו לגן במתכונת רגילה, ולא מערבבים בין קבוצות/ קפסולות כדי למנוע הדבקה. מאוד מקפידים על זה אצלנו. בגן יש כיתות יותר קטנות (עד 10 ילדים לקבוצה) ובבית ספר ההגבלה משתנה בהתאם למחוז וליכולות של בית הספר לנהל את המצב. יש בתי ספר שפיצלו כיתות וכאלה שהתלמידים מחולקים לפי ימים. כולם חייבים לעטות מסכות החל מגן חובה ללא יוצא מן הכלל – כל היום. הילדים מבינים שזה המצב ואין תלונות. גם המורים עם מסכות. מורידים מסכות רק כשאוכלים ושותים. כל השיעורים נלמדים פרונטלית, אבל הם גם מועברים און ליין עבור אלו שלא רוצים להגיע ומעדיפים ללמוד מהבית. אם הורה חולה, הילד בבידוד עד שמתברר שהוא שלילי. אם מורה/ילד חולים, כל הכיתה בבידוד 10 ימים וצריכים להיבדק.
חוץ מזה החיים די כרגיל. יש חוגים, לאט לאט חזרו משחקי ספורט, אפשר להסתובב בגינות. יש המלצה ללבוש מסכה במקומות פתוחים אבל אין אכיפה. הפארקים והגינות מלאים. אנשים משתדלים לשמור מרחק, למרות שזה קשה עם ילדים קטנים. כרגע אנחנו עדיין לא נערכים לסגר נוסף, למרות שלדעתי יהיה. לגן שלנו יש אישור להפוך לגן לחיוניים, ולכן השגרה מצידנו תימשך גם בסגר נוסף וכנראה שזה יקרה בקרוב.
באופן כללי החיים מבחינתנו הם יחסית שגרתיים – הלכנו לים בקיץ, יצאנו טיולים, לקניות. הבנות בגן ואנחנו שנינו פיזית בעבודה. למזלי נשמרה לנו סוג של שגרה נעימה וחוץ ממסכה אנחנו לא מרגישים בשינוי. עם זאת, יש לי עלייה חדשה בכמות הקליינטים שסובלים מחרדה ודיכאון.
“יש אצלנו גל שני, והוא חמור מהראשון”
אני זיגית לוגסי, מתגוררת בלונדון מזה חמש שנים עם בעלי ושלושה ילדים: תאומים בני 17.5 ובת בת 14.5. במרץ היה סגר באנגליה של שלושה חודשים שבו הכל היה סגור – חנויות, מסעדות, בתי ספר, חדרי כושר וכו׳. לאט לאט החלה חזרה לשגרה.
נכון להיום יש בלונדון גל שני, שהוא אף חמור מהגל הראשון. לונדון נכנסת לסגר שני הכולל סגירת חניות, חדרי כושר, פאבים ומסעדות (מלבד take away). כרגע ההמלצה היא לעבוד מהבית, יש חובת שימוש במסכה בחנויות ובתחבורה ציבורית ויש איסור על מפגש בתוך בתים. בנוסף, הממשלה החליטה לאריך את תשלומי החל״ת עד סיום הסגר.
התקבלה החלטה שבתי הספר יהיו אחרונים להיסגר ולכן לא יכללו בסגר הקרוב, אולם בקולג׳ בו לומדים ילדי הוחלט על מעבר ללימודים של שבוע פרונטלי ושבוע בזום לסרוגין. בזמן השיעור בכיתה הדלת והחלונות פתוחים (גם בקור של 5 מעלות) וחובה להיות עם מסכה. ישנו סימון על הרצפה שמפריד בין המורה לתלמידים. כמו כן על כל תלמיד לחטא את השולחן עם כניסתו לכיתה. במידה ומתגלה ילד מאומת, כל הכיתה עוברת ללימוד בזום. בקולג׳ בו לומדים ילדי צמצמו את מערכת השעות וההפסקות, כך שהלימודים מתרכזים בימים ארוכים ופחות ימים בשבוע. חוגים במסגרת בית ספר מתקיימים חלקית, אולם חוגים חיצוניים בוטלו או העברו לזום.
בגני ילדים, לדוגמה הגן שבו אני עובדת, יש חזרה לשגרה מלאה מלבד כמה שינויים: הורים אינם רשאים להיכנס למתחם הגן, כל הצעצועים עוברים חיטוי בסוף כל יום, לכל איש צוות ולכל ילד מודדים חום בכניסה למתחם.
למשפחות שעתידות לעבור בתקופה זו ללונדון במסגרת רילוקיישן לא הייתי מציעה לשנות את התכניות, כיוון שכל עוד בתי הספר בשגרה כל שאר המגבלות מתגמדות לעומת החוויה העצומה והערך המוסף שהיא מביאה איתה, הן ברמה המשפחתית והן בחשיפה לתרבות חדשה.
הלימודים במתכונת ‘בועה'”
אני מיטל אור, אמא לשלושה ילדים (16, 13 ושנתיים) ואנחנו כבר יותר מארבע שנים בקנדה. קנדה גדולה וכל פרובינציה שונה בהוראות שלה. בניו ברנסוויק שבה אנחנו גרים בתי הספר מתקיימים במתכונת בועה – הילדים עולים לאוטובוסים עם מסכות ומראש ההורים נרתמו לקחת את הילדים, כך שההסעות חצי ריקות. באזורים המשותפים חייבים מסכות, בכיתה בלי. בתיכון לומדים חצי בבית, חצי בכיתה. כל מורה מלמד בצורה שונה. לבת שלי יש מורה שמעבירה בשידור חי את מה שהיא מלמדת בכיתה. השאר מוותרים על השיעור או שולחים משימות וקישורים ללימוד ביוטיוב. אגב גם האלווין התקיים, ההורים היו עם מסיכות ואנחנו תלינו שקיות ממתקים כדי לחסוך את פתיחת הדלת.
ומה קורה במדינות שאצלן כבר רואים את הסוף?
“אין יותר קורונה”
אנחנו לירון וירון אמיר, פסיכולוגית שיקומית ואיש הייטק. אנחנו מטיילים עם ארבעת ילדנו (עלמה בת 10, איתמר בן רבע ל-9, יעל בת 4 ועידו בן 3) ונמצאים כבר כ-15 חודשים במזרח הרחוק. יצאנו לדרך מישראל בסוף יולי שנה שעברה, וטרם הקורונה הספקנו להיות בתאילנד, יפן, שוב תאילנד ואז הגענו לוייאטנם.
הקורונה התפרצה ממש בינואר, כשהגענו , ומיד סגרו כאן את כל בתי הספר במדינה. משפחות ישראליות נוספות שהכרנו והגיעו גם לוייאטנם התפזרו בשל החשש מהקורונה. חלקן חזרו לארץ, חלקן עזבו להודו. אנחנו הרגשנו שממשלת וייאטנם מטפלת בקורונה בצורה יעילה מאוד והחלטנו להישאר, מה שהתברר בדיעבד כהחלטה טובה מאוד עבורנו. היו במהלך התקופה שני גלים נוספים: אחד בשל תושבת שלא הצהירה שחזרה מאירופה וגל נוסף שהחל בשל הברחת סינים לגבולות המדינה. כל הגלים טופלו במהירות וביעילות. הממשלה הטילה סגרים נקודתיים על מקומות בהם נמצאו נדבקים, ובנוסף סגר כללי בן חודש ימים במהלך אפריל. כרגע הקורונה מוגרה. מאז ינואר התגלו 1180 חולים בתוך אוכלוסייה שמונה מעל ל-90 מיליון איש. כלומר ממש מעט.
אנחנו, כאמור, מטיילים. הילדים אינם בבית הספר, אבל המסגרות חזרו לפעול כבר במאי. הילדים היו במסגרת חודשיים לערך. בזמן הזה הייתה בדיקת חום ושטיפת ידיים באלכוג׳ל בכניסה. אין לימודים מרחוק, אין מסיכות. הכל חזר לשגרה. מכיוון שאין יותר קורונה, לא מתגלים חולים חדשים, כך שאין צורך בבידוד.
העסקים פתוחים כרגיל. יש פחות תיירים בשל הקורונה וכמובן שזה מורגש. חשוב לציין שכבר מעל לחודש אנחנו נהנים לראות שוב פנים של אנשים, כלומר אין יותר חובה לעטות מסיכות. העסקים פתוחים כרגיל, ואפילו אין מדידת חום בכניסה למקומות סגורים. יש חוגים אחר הצהריים, הגינות פתוחות. הכל כרגיל.
ממליצה למי שיוצא בימים אלה למסע כמו שאנחנו יצאנו, לקחת בחשבון שכמו תמיד, במסע אין הרבה שליטה על הדברים שקורים, במיוחד בתקופה הזו. התמזל מזלנו לבחור נכון במדינה שהתנהלה בצורה מפעימה אל מול הקורונה, אבל בשל כך היא סגורה לכניסת תיירים, כמו שאר מדינות המזרח הרחוק. בדף שפתחנו, משפחה מטיילת הסיפור האמיתי, אנחנו מנסים להעביר תמונה אובייקטיבית על המסע עם ארבעה ילדים – חוויות לצד אתגרים.
“ההופעות החיות חוזרות”
אני יעל שר מלמד מסינגפור, אמא לשלושה ילדים (12, 9 ו-4). כרגע ניתן לומר שמיגרו אצלנו את הקורונה. ממש אפשר לספור על כף יד אחת את מספר החולים.
המסגרות חזרו בתחילת אוגוסט, לאחר חופשת הקיץ. הם חזרו לכיתות הרגילות, ללא קפסולות, ואפילו ההסעות לבית הספר נערכות כרגיל. עם זאת, מקפידים יותר על שמירת מרחק בשולחנות ובקפיטריה, וכולם מגיל שנתיים מחויבים ללבוש מסכה, ובכלל זה גם המורים וגם התלמידים. כמובן שכשמתגלה ילד או מורה חולה, ישנה הנחייה שכל הכיתה תכנס לבידוד.
בינתיים אין אצלנו דיבורים לסגר נוסף ואפילו מתחילים להקל בדברים מסוימים. לאט לאט משחררים עוד דברים, למשל החל מהשבוע סינגפור תאפשר הופעות חיות של אומנים. הקהל יוגבל ל-100 איש בחלוקה לשתי קבוצות, שכל אחת עד 50 איש. ישמר המרחק בין האומנים לבין הקהל של 3 מטרים ובכל רגע נתון יאפשרו עד 30 אנשים על הבמה במרחק של לפחות מטר אחד מהשני ועד 10 אנשים ללא מסיכות במהלך המופע. בנוסף, מ-24 בנובמבר השימוש באפליקציה trace together יהיה תנאי בכניסה לכל הופעה.
“אנחנו כבר בשגרה מלאה”
אני, איתי שפורן, אשתי ושלושת ילדנו כבר בשגרה מלאה בניו זילנד מזה מספר חודשים. מאז מאי הכל פתוח – אין חובת מסכות, עסקים ובתי ספר פתוחים. לפני כחודשיים היתה הדבקה בקהילה באי הצפוני, באוקלנד, ועקב כך הוכרז שם על סגר והגבלות למשך מספר שבועות. אבל גם האי הצפוני חזר לשגרה לפני כשלושה שבועות, כך שכל ניו זילנד כרגע ברמה הכי נמוכה של כוננות, משמע שגרה מלאה. מבחינת תחלואה, במדינה לא קיימים יותר מקרים של הדבקה בקהילה, אולם יש מדי יום מקרים בודדים של קורונה, בגלל העובדה שאזרחי ניו זילנד חוזרים מחוץ לארץ ומועברים למלונות בידוד, כך שהשליטה והפיקוח של הממשלה ממש יעילים. לגבי הלימודים בבית הספר הכל שגרתי – אין ריחוק ואין מסכות. שגרה פשוט מלאה.
