תוכנית דנית שנלחמת בבעיות דימוי גוף ובבודי שיימיג הציגה בפני מתבגרים ומתבגרות גברים ונשים בעירום מלא. אבל גם אם המטרה טובה, לא תמיד השימוש בעירום הוא נכון
מגיפת הבודי שיימינג היא לא נחלת הישראלים בלבד, ובדנמרק החליטו להילחם בה בעזרת תוכנית הטלוויזיה “Ultra Strips Down”, שממעודדת מתבגרים ומתבגרות בני 14-11 לקבל ולאהוב את גופם כפי שהוא. בפרק האחרון ששודר, הציגו בפני הצעירים שבאולפן חמישה נשים וגברים במגוון מבני גוף וגווני עור – שכולם עירומים לגמרי. מנחה התוכנית הקדים ואמר: “ל-90 אחוז מהאנשים שאנו רואים ברשתות החברתיות יש גוף ‘מושלם’, אבל לא ככה העולם נראה באמת. לכולנו יש עודף שומן במקומות כאלה ואחרים בגוף, לכולנו יש שיער, חצ’קונים וצלקות, וזה בסדר. אנחנו רוצים ללמד את הנוער שלנו שזה בסדר”. אחר כך הוא קרא לקהל הצעיר לשאול את האורחים בתוכנית איזו שאלה שהם רוצים: “אין כזה דבר שאלה שהיא לא טובה”. המתגברים בקהל נענו להזמנה ובין השאר שאלו “באיזה גיל גדל לך שיער בחלק התחתון של גופך?”, “האם אתה שוקל להסיר את הקעקועים שלך?” ו”האם אתה מרוצה מהאיבריים הפרטיים שלך?”.
התמונות שפורסמו מהתוכנית גררו המון תגובות בעד פתיחות וקבלת עירום כא-מיני, ויציאה ממדיניות שמרנית – וגם אני בעד. ההקשר הישיר בין מיניות לעירום לדעתי שגוי מיסודו. אבל יש “אבל”, והוא בטח יגרום להרבה לצאת נגדי, אך הוא בכל זאת חשוב לדעתי, כי אין מי שידבר אותו.
כבר עשור אני מתפקדת כאמא לילדים פוסט טראומתיים, כשבתחילת הדרך לא ידעתי שהמושג הזה בכלל קיים או מהם תסמיניו. לא ידעתי לקרוא ולזהות נכון את השטח, ובעקבות כך עשיתי מלא טעויות, כמו חוסר הבנה של טריגרים שגרמו להתפרצויות ואף מעשים מסוכנים כלפי אחרים ואחרות. רק ההבנה והידע שאספתי עם הזמן, עזרו לי לזהות סיבות ותוצאות בזמן אמת (אני לא תמיד מתמודדת עם זה טוב. אני לא מושלמת ורחוקה מלהיות כזו), וללכת לדרוש טיפול מותאם מהרווחה – שלמרות שהכירה אותנו, כשלה מלתת את המידע הנצרך והדרוש.
ובחזרה לסדרה: עירום נחשב לרוב כדבר מטרגר פגועותי מין, מבלי קשר להיותו א-מיני. בדיוק כמו שרעש פתאומי יכול להוות טריגר, וכך גם טון דיבור, שיר מסוים וכן הלאה. בעוד נשים בוגרות יכולות לזהות מה עובר עליהן תחושתיות, מה עורר אותן ואז להימנע מהטריגר, ילדימות לרוב לא.
ילדותי שמתמודד/ת עם פוסט טראומה לא תמיד י/תדע לתמלל את התחושות לאותו הרגע. הוא או היא לא יבינו שהטנטרום, הכעס או הבכי שתקפו אותם, או בכלל הבחילה שעלתה פתאום, זה לא בגלל יותר מדי מתוק – אלא תוצאה של החשיפה לטריגר אפשרי. הרבה פעמים הילד/ה יעבור את הטריגר מבלי סימן הניכר היטב לעין, ואחרי שעה לא י/תפסיק לריב עם כל סביבתו על כל ‘שטות’ לא מובנת. הטריגר לרוב בכלל לא צפוי, ככה שגם הורה מודע/ת לא תמיד יוכל לזהות בזמן אמת.
בחורף בשנה שעברה, המתנתי מתחת לבניין כלשהו עם הבן בעת גל של גשם-ברד חזק. תוך כמה דקות הבן נעשה חסר סבלנות ונדנד ללכת משם: “אוף בואי. אוף בואי. אוף. אוף אוף די בואי נלך מכאן. אוףף נמאס לי”.
כשניסיתי לברר מה כל כך בוער ולפתח על זה שיחה, הגענו לזה שהרעש של צינור ניקוז מי הגשמים בבניין הטריף אותו, כי זה הזכיר לו רעש של שתן ועשה לו כהגדרתו ‘צמרמורת בעורף’. הכי רנדומלי. רעש ניקוז שפשוט הטריף אותו – וזו מהות העניין והטור. זה לא דיון האם עירום מיני או לא, אלא טריגרים הצפויים מעירום.
המון ילדות וילדים כלל לא משתפים ומשתפות בפגיעה שחוו. והמון הורים – גם אם מודעות ומודעים לפגיעות – לא תמיד מודעות ומודעים בזמן אמת לטריגר התורן והתגובות בעקבות כך. כולל כמובן אני. ככה שלדעתי אין קשר בין מיניות לעירום, כמו גם שאין קשר בין מיניות ישירה לטריגר פוטנציאלי. אבל מוכר וידוע הוא שעירום הוא דבר שהרבה פעמים מטרגר נפגעי מין, בפרט שהמתמודדים עם הפגיעה הן/ם ילדים/ילדות והגיל הרך. אז כן, עירום צריך חופשי לנו, בעולם המבוגר, כי כדאי לנרמל את העירום. אבל בבקשה את הילדות והילדים. הרי אפשר להנגיש סוגי גוף וקבלה עצמית בתוכניות ילדים גם בלי עירום מלא ובלי טריגרים פוטנציאלים לגיל הקטן, שלא יידע להתמודד או להבין את הטריגר בכלל.
