ריקי ברוך קיוותה שחגי תשרי יהיו פיצוי על הסדר-סגר של פסח, אבל אז הקורונה החליטה להזכיר לנו שהיא עדיין כאן: “משהו כאן לא מתנהל בצורה שהייתי רוצה. אני תוהה, כמו רבים, למה הגענו שוב לכאן?”
לא חשבתי לעצמי שכך תיראה תקופת חגי תשרי, וקיוויתי בכל מעודי שנוכל לקדם את השנה החדשה במסגרת משפחתית מורחבת, אבל הקורונה שבה ו”הרימה את ראשה”, כמו רוצה לומר לנו: “אני עוד כאן. אל תחגגו בלעדי”.
חצי שנה חלפה מאז חגגנו את ליל הסדר ב”סגר”. האמנו וקיווינו שהקושי שבריחוק מכל יקירינו יחלפו עם בוא הקיץ, והפיצוי יגיע בראש השנה. אלא שתקוות לחוד ומציאות לחוד. היום, בימיה האחרונים של שנת תש”פ, שוב מקדם את פנינו הסגר. הריחוק מהסבים, מההורים המבוגרים, האילוץ שלא לחגוג עם הילדים והנכד בשל נסיבות המרחק, מעציבים אותי מאוד ומעלים בי שאלות שלא על כולן יש לי את היכולת להשיב. אני מתוסכלת. משהו כאן לא מתנהל בצורה שהייתי רוצה. אני תוהה, כמו רבים, למה הגענו שוב לכאן? למה גם בחג הזה לא נוכל להתכנס כולנו ולקדם את השנה החדשה בצוותא?
בימים אלו היה אמור נכדי בן השנה וחצי להתחיל את שנת הלימודים הראשונה שלו בגן הילדים. אמו, שבחנה את המציאות הסובבת תוך התייחסות מעמיקה להשלכות הקורונה על המסגרת ושכיחות תופעת ההתעללויות בגני ילדים, החליטה להשאיר אותו בבית. אנו הסבים מקדמים בברכה את ההחלטה ועושים את כל שביכולותינו לסייע בידם כך שיוכלו להמשיך לכלכל את ביתם בהתאם לתכתיבי המגיפה.
נהוג לומר “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”. האומנם כך גם השנה? האם זה נכון לסכם את השנה החולפת בסגירת מעגל ובהבטחה כי מעתה יהיה רק טוב? האם באמת יכול כל אחד לקחת את גורלו בידיו ולפעול למען שינוי מיוחל בחיים האישיים, עד לרמה הכלכלית, המדינית והחברתית? אני מתקשה להאמין. התבוננות על תמונת מצב עכשווית אינה מבשרת תחזית בהירה. מערכת החינוך עומדת להיסגר, לימודים ב”זום” הפכו להיות לב החינוך והלמידה. המשק ניצב שוב לפני תוצאות מהלומת הסגר.
הוויה של חוסר ידיעה וסימני שאלה גורמים לנו אי שקט ואפילו סטרס. אנו זקוקים לעוגן שיעניק נו את תחושת הביטחון באמצעותה נחוש שליטה על מצבים והחלטות, אלא שכאשר זה חסר – כמו שאנו חווים לאחרונה – משתלטים על חיינו תחושות של דכדוך, תסכול, קושי ובעיקר חוסר שקט מהלא נודע.
החג מתקרב. מגבלות הסגר הצפוי מכתיבות לנו שוב את מגבלות התנועה והמרחק. האם גם את החג הזה אחגוג רק עם בעלי? האם גם בראש השנה הזה ישבו ילדי בבתיהם עם בני הזוג מבלי שנסב לשולחן אחד? הימים הבאים יגידו אם כן או לא. מאבקי דעות וכוחות בקרב מקבלי ההחלטות עדיין בשיאם וטרם נאמרה המילה האחרונה בשעה שנכתבות שורות אלו. לא הייתי רוצה שכך יהיה. הייתי שמחה לדעת שאין יותר מאומתים ואין יותר נדבקים, שהריחוק הפיזי יהפוך לנחלת העבר (מה שרחוק מהמציאות כרגע), שהחשש לשלומה של אימי והשמירה ההדוקה על בריאותה בכל דרך אפשרית יחלוף ונוכל כולנו: הילדים, הנכדים והנינים להקיף אותה באופן שישיב לה את שמחת החיים שכבתה עם הסתלקותו של אבי לפני חודשים מספר.
אפליג בחלומותיי ואשתף אתכם במה שאני מייחלת לעצמי ולכל יקירי: הייתי שמחה להתעורר מחר בבקר ולדעת ש”זמן הקורונה” כבר היה ונגמר. לדעת שהטרחה לקראת שולחן החג לא תהיה בספק, לדעת בוודאות שכולנו עתידים בראש השנה הזה להסב ביחד לשולחן החג, לברך על תפוח בדבש ולקשט את כל התבשילים ברימונים.
ועל אף כל אלו מאחלת לכולנו בריאות טובה, שנה של הגשמת חלומות ופתרון חידות.
