fbpx

איך בסינגפור הצליחו לפתוח את שנת הלימודים כסדרה?

בזמן שאנחנו קיבלנו רק טעימה קטנה משנת הלימודים לפני שהילדים שוב חזרו לבתים, בסינגפור הלימודים חזרו לסדרם באופן כמעט מלא. איך הם הצליחו איפה שאנחנו נכשלנו?   

מעטות המדינות בעולם שבהן התלמידים הולכים לביה”ס בצורה סדירה, ולומדים יום לימודים מלא, לא בקפסולות ולא מרחוק. אז איך הנס הזה קורה דווקא בסינגפור?

סינגפור הייתה בין המדינות הראשונות אחרי סין שחוו את התפרצות מגפת הקורונה. המקרה הראשון של חולה קורנה כאן נרשם כבר בסוף ינואר. שלטונות סינגפור, למודי ניסיון מההתמודדות עם מגפת ה-SARS ב-2003, הגיבו מיד: אירועים ציבוריים בוטלו ונאסר על התכנסויות, בתי החולים התארגנו לקליטת חולים ורמת הכוננות במדינה החלה לעלות. המעקב אחר חולים חדשים ושרשרת ההדבקה בוצע במהירות, ובהתאם לצורך אנשים הוכנסו לבידוד. לדוגמה, המורה לספורט של בתי חלה בקורונה ובעקבות זאת הוחלט שכל הכיתה שלה תיכנס לבידוד. למחרת הגיעו אלינו נציגים של משרד הבריאות. לאחר שהסבירו לנו בפירוט איך אמורה להתבצע השהייה בבידוד, מסרו לנו ״ערכת בידוד״ (מדחום ומסכות). בנוסף, החתימו אותנו על טפסים בהם אני ובעלי הצהרנו שאנחנו אחראים לכך שבתנו תמלא אחר ההנחיות, ומה יקרה אם לא. במשך כל שהותה בבידוד התקשרו אלינו בווידאו שלוש פעמים ביום, בשעות אקראיות, במהלכן התבקשנו ללכת לחדרה של בתנו ולהראות שהיא אכן שוהה שם.

לקראת סוף מרץ נסגרו הגבולות לגמרי והוטל סגר מלא באי. רק בתחילת יוני הוסר הסגר ואז החיים פחות או יותר שבו למסלולם המוכר, עם ההתאמות הנדרשות. הסינגפורים הם אנשים שסומכים באופן מוחלט על הממשלה שלהם ומקפידים למלא אחר כל החוקים כלשונם וככתובם. רק באזור אחד באי הייתה התפרצות חריגה (כאלף נדבקים ביום בשיא), ולכן הוא טופל באופן מיוחד. ביתר האי לאורך כל התקופה מספר הנדבקים היה נמוך מאוד. זו כנראה ההוכחה הטובה ביותר שהם פעלו נכון. כך קרה השבוע, ששנת הלמודים נפתחה במתכונת רגילה כמעט לגמרי, אחרי כמעט חצי שנה של השבתה, והילדים חזרו לביה”ס.

עלי מוהר כתב שיר על ילד שהולך לביה”ס בבוקר בהיר של תשרי והאב בעקבותיו. גם אני הלכתי בעקבות ילדיי לביה”ס רק כדי לראות במו עיני שהנס הזה, של חזרה למסגרות, באמת קורה.

בישראל כמו בישראל

בישראל אנשים נוטים לזלזל מאוד בהנחיות משרד הבריאות שדורשות חבישת מסיכות במקומות ציבוריים וריחוק חברתי. למי שרגיל לערער על כל הנחיה ולשים סימן שאלה בסוף כל משפט (“באמת?!”, “שאני אשים מסיכה על האף והפה ולא רק על הסנטר?”), ההתנהלות האזרחית פה נראית לעיתים כאילו מדובר בתופעת טבע מוזרה. ההנחיות כאן לא משאירות מקום לאי וודאות או לשיקול דעת ויורדות לפרטי פרטים של כל תרחישי החיים האפשריים.

הנה מספר דוגמאות להמחשה:
  1. חבישת מסכות היא חובה מגיל שנתיים, מרגע היציאה מפתח הבית. כולם מסתובבים עם מסכות כולל הילדים בגנים ואף אחד לא חושב שילדים בגיל הזה לא יכולים להסתדר.

  1. בכל כניסה למקומות ציבוריים, קניונים, מסעדות, תחבורה ציבורית וכו׳ מודדים חום וסורקים ברקוד דרך אפליקציה בטלפון. כמעט תמיד אפשר יהיה למצוא ג’ל לחיטוי ידיים.
איך בסינגפור הצליחו לפתוח את שנת הלימודים כסדרה?

3. אסור לארח בבית או לשבת ליד שולחן במסעדה יותר מחמישה אנשים (בעיה, מה עושה משפחה עם 4 ילדים?).

4. בבתי הספר מודדים חום פעמיים ביום. בנוסף, בכל שעה הילדים יוצאים לשטוף ידיים וכמובן יושבים בנפרד ליד השולחן.

5. בשיחת פתיחת השנה בגן הוסבר כי בשיעורי מוזיקה לא ישירו בקול (אולי רק בלב?) מכיוון שבשירה יש חשש מוגבר להדבקה דרך רוק. מאותה סיבה הכרוז ברכבת התחתית קורא שאסור לדבר.

6. במסעדות עברו לתפריטים שנפתחים בסריקת ברקוד מהטלפון, כדי למנוע נגיעות מרובות של אנשים שונים בתפריטים המודפסים. בנוסף, מגבילים את הישיבה במסעדה לשעה וחצי.

7. במעלית בבית הספר הילדים מצווים לעמוד כפי שמראים החיצים שעל הרצפה (כמו בתמונה שמתחת), דהיינו גב אל גב ועם הפנים כלפי הקיר, זאת כדי למזער הידבקות דרך הנשימה.

איך בסינגפור הצליחו לפתוח את שנת הלימודים כסדרה?

לכל ההנחיות האלו כבר התרגלתי. כל כך התרגלתי שלפעמים כשאני רואה סרט שבו אנשים ״מתקהלים״ זה פתאום מטריד אותי שהם לא שומרים על ריחוק חברתי ולא חובשים מסיכה. הקושי האמתי נובע מהגעגועים למשפחה ולחברים בארץ, כמו גם מתחושת קלאוסטרופוביה, מכיוון שהגבולות עדיין לא פתוחים בצורה חופשית. תושב שאינו אזרח שיוצא מסינגפור, מסתכן בכך שלא שיוכל לחזור. החזרה מותנית בהגשת בקשה מיוחדת שעלולה להידחות. כמובן שמי שקיבל אישור לחזור חייב להיכנס לבידוד בבית מלון ולעבור בדיקות קורונה, הכל על חשבונו. השמועות מספרות שבחדר החלונות נעולים ולא ניתנים לפתיחה ושלא ניתן מפתח לחדר על מנת לוודא שהבידוד נשמר כהלכה.

איך בסינגפור הצליחו לפתוח את שנת הלימודים כסדרה?

השבוע צפינו בפרק של “המסע המופלא של אהרוני וגידי” בסינגפור. השניים היו מלאי התפעלות מהמקום ומהאוכל שמשלבים בין ישן וחדש, מזרח ומערב. זה סוד קסמה של סינגפור: המדינה – העיר הקטנה והצעירה שהפכה את עצמה מכפר דייגים שמלזיה, השכנה, ויתרה עליו, לגן עדן משגשג שרבים רוצים להגיע אליו. השילוב הזה בין מסורת ומודרניזם משתקף גם בהתנהגות התושבים בחיי היומיום ובצורת הניהול השלטוני. מצד אחד התנהגות שבטית, בשמירה על הכללים (למשל בחבישת מסיכה– עניין קריטי במהלך מגיפה) ומצד שני תשתיות מהמתקדמות בעולם, שמאפשרות לנהל את המשבר בצורה יעילה ואפקטיבית. בזכות השילוב הזה הילדים בסינגפור הולכים לביה”ס כרגיל. לפעמים כדאי להיות קצת יותר סינגפורים.

איך בסינגפור הצליחו לפתוח את שנת הלימודים כסדרה?

הכותבת היא יועצת חינוכית ומדריכת הורים, בוגרת מכון אדלר. 

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

הכלים שיהפכו דווקא את השנה הזו למוצלחת במיוחד

commentIcon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.