fbpx

בזמן שהמדינה במשבר, עובדי ההוראה צריכים לשדר “עסקים כרגיל”

אחרי חצי שנה מאתגרת, עובדי ההוראה עוברים להגשמת היעד הבא: עוד שנת לימודים מוצלחת. קובי לימור, איש קבע בעבר ומורה בהווה, משתף בתחושות: “דווקא בתקופה מורכבת ומאתגרת זו, מתגלה מקצוע המחנך כתפקיד מרכזי בחברה הישראלית”

בין בידוד לסגר, בין קפסולה לזום, בין עיר ירוקה לאדומה, בין מסיכה לריחוק חברתי – כל אלו הן הגדרות שאם לפני חצי שנה היו אומרים לנו אותן, כנראה שהיינו חושבים שהן לקוחות מסרט מדע בדיוני. ממש לפני חצי שנה הייתי עם התלמידים שלי במסיבת פורים, אלו היו ימים שבחדשות דיברו על איזו מחלה בשם של בירה שמרעידה את מלוכסני העיניים. חלק מתלמידי אפילו התחפשו לבקבוקי קורונה והכל התקבל בהומור. לאחר המסיבה הבית ספרית, יצאתי עם התלמידים להתנדבות במחלקת ילדים בוולפסון, כחלק ממסורת שיצרתי בשנים האחרונות.

האמת שהיה לי חשש קל בימים אלו, הייתה לי תחושה מוזרה של חוסר ודאות ואיזו עננה שהסתירה את העומד לבוא. וכנראה שעם תחושות לא מתווכחים ובאמת העתיד לבוא לא איחר ולא פסח עלינו, המציאות הייתה חזקה מהכול וכנראה שאין חסינות כשמדובר בכוחו של הטבע.

כשהודיעו שנכנסים לסגר, אני בכלל חשבתי על התלמידים שלי שאוטוטו יש להם בגרות, ואיך אצליח לגשר עבורם על הפערים שייווצרו. מעבר לכך, במקביל לעולם החינוך אני מנהל ארגון של הכנה לצה”ל, ככה שקיבלתי את המצב באופן כואב והמשבר החל לחלחל אט אט.

כמחנך וכמוביל דרך עוד בתקופתי בצבא, תמיד הצלחתי להרים את עצמי למעלה דווקא בתקופות הכי מורכבות, בתקופות בהן כולם חיפשו את עצמם, כשהכול היה נראה שחור והפסימיות השתלטה על המצב. הפעם לקח לי יום-יומיים לקום על הרגליים ולקחת כמה החלטות. אחת מהן, ואולי החשובה ביותר, היא למצוא את הטוב בכל המצב ההזוי שהביאה איתו הקורונה. ידעתי שברגע שאצליח להוביל את עצמי למצב זה, זה ישפיע על תלמידי וחניכי באופן ישיר. ההחלטה השנייה הייתה לעשות הכול בשביל להישאר רלוונטי. למדתי במהלך חיי שלהיות רלוונטי זו הדרך להישאר בחיים ואף הדרך להתקדם מעבר למכשולים.

אז בזמן שכולם ישנו בלילה, התחלתי לכתוב וליצור דרך בשביל שתלמידי, חניכי ושאר מכרי יצליחו להתמודד טוב יותר בתקופה מתסכלת שמורידה למטה. לקחתי על עצמי אתגר: להעביר במשך 30 יום פעילות פיזית וערכית בלייב. לשבור את שגרת היום ההזויה בשעה 18:00 בכל יום, לשעה שאליה יצפו בכל יום מחדש, שיהיה להם משהו לחכות לו, משהו לשאוף אליו. אומנם זו מחוייבות עצומה – כי בסופו של דבר זה מאתגר להמציא את עצמי מחדש בכל יום – אך המטרה הוציאה ממני את המיטב, ובמשך 30 יום האתגר הרים הכי גבוה את הסביבה הקרובה שלי, תלמידים, חניכים, הורים ואפילו סביבות רחוקות יותר שלא הכרתי. זאת להבדיל משעורי הזום, בהם התלמידים היו “מתעוררים” בשמונה לשנייה, מתחברים וישר חוזרים לישון, או שהיו מבקשים מההורים להתחבר עבורם, משום שהרלוונטיות של שיעורי הזום האלו לא באמת נגעה ונוגעת בבני הנוער, בטח לא בשעות המוקדמות של הבוקר ובטח שלא מעל 20 דקות של שיעור.

המפגשים התרחבו לשעות נוספות של שיעורים, שיחות אישיות, הרצאות ועוד. ברקע שמעתי את הדיונים סביב נושא השכר למורים, החשיבות שלהם, התלונות. לא אשקר, זה פגע בי מאוד, רציתי לצעוק חזק עד שהשמיים יפלו. דיברו על להיכנס מתחת לאלונקה ועוד מושגים והגדרות שאין להן שום קשר למציאות שאני וחברי המורים חווינו במהלך התקופה המאתגרת ביותר שאני זוכר. תמיד היה קל לבקר את המורים, תמיד היה קל לזלזל ולא לקחת ברצינות, אז בזמן הטרפת החלטתי שאני לא מקשיב יותר לחדשות כדי שזה לא יוריד אותי למטה וכדי שזה לא יפגע במטרה. הבנתי עם הימים שזה רק חיזק אותי, וגדלה בי ההבנה שלהיות מחנך ומורה ולעסוק בחינוך זה מעבר לכל תפקיד אחר. הרי לחנך זו זכות ענקית והציפייה של תלמידי ממני היא להיות שם וכאן תמיד.

העיניים נשואות אלינו

מי שלא חווה את התקופה הזו בתחום ההוראה, לעולם לא יבין. אני כבר לא מדבר על הזום והקפסולות, על המערכות המשתנות בכל יום, על העוצמות שהעוסקים בחינוך צריכים להעניק לתלמידים ולעיתים קרובות על חשבון עצמם. אנחנו תמיד צריכים לשדר עסקים כרגיל גם בימי מלחמה וגם בחוסר ודאות, כי העיניים נשואות אלינו, גם של התלמידים וגם של ההורים. זו הפעם הראשונה ששאלו אותי כל כך הרבה שאלות שלא הייתה לי עליהן תשובה מדויקת, אך בכל זאת ניסיתי לחשוב יצירתי ולהעניק רוגע ושלווה ללחץ האדיר של התלמידים והוריהם. ללמד בזום זו לא הייתה הבעיה המרכזית, אלא למצוא ילדים במצוקה ולסייע להם. אף אחד לא לימד אותנו להיות פסיכולוגיים, אבל מצפים מאיתנו להיות כאלו. אף אחד לא הכין אותנו להיות קואוצ’רים, אבל מצפים מאיתנו להיות כאלה.

דווקא בתקופה מורכבת ומאתגרת זו, מתגלה מקצוע המחנך כתפקיד מרכזי בחברה הישראלית, תפקיד שצריך להתייחס אליו ביתר רצינות. ההתמדה והנחישות, היצירתיות, ההמשכיות. עולם החינוך ללא ספק עלה מדרגה בתקופה זו. הוכחנו כי הלב מוביל אותנו, ובזמן שהמדינה במשבר, עובדי ההוראה ממשיכים בכל הכוח ליעד הבא – שנת תשפ”א.

תזכרו שזו זכות וזו שליחות לעסוק בחינוך. החובה שלנו היא ליצור ולבנות את דור העתיד של המדינה שלנו, ומי ייתן שנעשה ונצליח גם השנה. חובת ההוכחה תמיד עלינו, אז בואו נמשיך קדימה ונהווה את ראש החץ לחברה הישראלית.

הכותב הוא מנהל מגמת מנהיגות, מחנך ומורה בתיכון קציר חולון ומייסד ומנהל את ארגון “רוח הלוחם” – הכנה לצה״ל וכושר קרבי

איך תפקידם של המורים שוב הפך לבדיחה עצובה?

הכלים שיהפכו דווקא את השנה הזו למוצלחת במיוחד

commentIcon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.