האירועים האחרונים המחישו עד כמה האחריות החברתית יכולה לעצור ואף למנוע מקרי ניצול, התעללות ואונס. עמותת תודעה מביאה לנו כלים שיעזרו לנו לפתח אותה אצלנו ואצל ילדנו
החדשות האחרונות מספרות על מקרה חמור באילת, שבו – על פי הדיווחים – כשלושים גברים אנסו נערה. אמנם הפרטים עדיין אינם ידועים, אך אם הם יתבררו כנכונים, אירוע חמור זה יצטרף לעשרות מקרים של פגיעה וניצול מיני בשנים האחרונות, שהתרחשו לעיני עדים ועדות שלרוב אינם מתערבים/ות. מרבית בני ובנות הנוער לא תוקפים/ות אחרים/ות או נופלים/ות קורבן לניצול או לביריונות, אלא ״צופים/ות מהצד״ במתרחש. לנערים ונערות שלל אתגרים וחסמים המונעים מהם/ן להתערב, ביניהם פחד מתגובת התוקף, אי הבנה של המקרה כסיטואציה של ניצול, אמונה שמישהו/י אחר/ת י/תעזור ועוד.
בדיוק כפי שאנחנו מלמדים/ות את ילדינו וילדותינו לשמור על הסביבה, לחצות את הכביש בביטחה או לאכול בריא, עלינו לחנך אותם/ן לאחריות חברתית; מתפקידנו ללמד אותם/ן להתערב כשהם עדים/ות לסיטואציה של פגיעה או ניצול, או כשהם/ן מזהים/ות היתכנות של אירוע כזה, בין אם מדובר בפגיעה בילד/ה חלש/ה, חרם על חבר/ה לכיתה או מקרה של ניצול מיני. חשוב שננחה אותם/ן כיצד להתערב ונצייד אותם/ן באפשרויות תגובה בטוחות – כך נוכל למנוע את המקרה הבא.
אבל לפני הכל, בואו נבין מהם החסמים השכיחים להתערבות של בני ובנות נוער במצבים של פגיעה או ניצול:
טעות בזיהוי – לא תמיד קל לזהות מקרה של ניצול. לעיתים לא ברור אם הצדדים באים במגע מתוך רצון ובחירה חופשית, או מתוך תחושה של הכרח. לפעמים מיתוסים וסטריאוטיפים מפריעים: אם היא התלבשה חשוף – היא רוצה לקיים מגע מיני עם כל אחד; אם היא שתתה אלכוהול – היא רצתה לזרום. כשאף אחד/ת לא מתערב/ת, מתחזקת האשליה שלא מתקיים מולי אירוע חריג.
פיזור אחריות – לכולנו יש נטייה טבעית לחשוב שמישהו/י אחר/ת כבר יתערב במקומנו. למשל, כשאנחנו שומעים/ות שוב ושוב קול בכי מהדירה של השכנים, אנחנו חוששים/ות שמשהו לא בסדר, אבל לרוב אומרים לעצמנו ששכן/ה אחר/ת בטח כבר התקשר/ה למשטרה. דווקא באירוע עם עדים/ות רבים/ות, ישנה סכנה גדולה יותר שאף אחד/ת לא י/תתערב. לכך נוספת התפיסה המוטעית ש”זה לא התפקיד שלי” להתערב בסיטואציה.
ציות לסמכות/השפעת המנהיג/ה – למנהיג/ת הקבוצה ישנה השפעה רבה באירועי ניצול קבוצתיים. זו באה לידי ביטוי בהפעלת סנקציות על מי שמסרב/ת להשתתף/ת, או על מי שעשוי/ה להתערב ולעצור את הפגיעה או לדווח עליה.
לחץ חברתי – גורם לכך שכל אחד מחברי וחברות הקבוצה מרגיש/ה מחויבות לפעול בהתאם לנורמות הקבוצתיות המקובלות, ולא לפי כללי המוסר החברתיים. נער/ה שרואה שאף אחד/ת מהחברים/ות לא מתערב/ת, מרגיש/ה שהתערבות תסמן אותה/ו כחריג/ה או לא ״קול/ית״. לכך נוסף הלחץ של נערים רבים להוכיח “גבריות” בכל סיטואציה, להראות שהם מעוניינים במין תמיד או מפרגנים לחבר שרוצה במין.
דה הומניזציה – דה הומיניזציה היא תהליך שבו נשללת אנושיותו של אדם וזהותו מטשטשת עד לכדי ניכור רגשי ממנו, המנטרל את רמת השיפוטיות והמוסריות כלפיו ומבטלת את חומרת הפגיעה בו. זה אחד הגורמים המכריעים להשתתפות של ילדים/נוער/בוגרים במעשה של ניצול או פגיעה. בני ובנות נוער עלולים להתאכזר לנער/ה ולעשות להם דה-הומניזציה רק כי הם שונים/ות מהם/ן: כי הוא/היא נמוכים, שמנים, להט״בים, בעלי תחומי עניין אחרים, מופנמים, בעלי נכות וכו׳.
פחד מההשלכות – נערים ונערות רבות, כמו כולנו, עשויים ועשויות לחשוש מההשלכות של ההתערבות שלהן/ם – מה אם ההתערבות שלנו תוביל לאלימות? אולי הקבוצה תתקומם נגדנו? מה אם נתוייג כטיפש/ה של החבורה?
מחסור בכלים פרקטיים – חוסר מידע וכלים שיאפשרו להעניק סיוע ולהוביל לעצירה של הסיטואציה.
איך נגרום להם להתערב
בכדי שנער/ה יתערבו, עליהם/ן לזהות את המתרחש כאירוע של פגיעה או ניצול, להרגיש אחריות להעניק סיוע ולדעת כיצד לפעול כדי לסייע. כיצד נסייע להם/ן ונעודד אותן/ם להתערב?
נעביר מסר של הזדהות עם החסמים הטבעיים של כולנו, המקשים עלינו להתערב. חשוב שלא נבטל את קיומם של החסמים או נציג אותם כלא לגיטימיים, אלא נלמד את ילדינו וילדותינו להתערב למרות הקושי.
נציג את ההתערבות כאקט פרקטי בר יישום וניתן ידע מעשי, כדי שיוכלו לדמיין עצמם/ן מתערבים/ות. רצוי שנבהיר כי ישנן מגוון דרכים להתערב וזכות הבחירה בידיהם/ן בכל סיטואציה.
נפשט את הנושא: נסביר להן/ם כי אנחנו לא מצפים/ות מהם/ן לשנות את העולם. חשוב שכל אחד/ת ת/יתרום קצת – ביחד.
ניצור שינוי. נדבר על הנושא כך שהנער/ה יוכלו לדמיין עצמם עושים משהו אחד קטן.
נדבר על אמפתיה. כהורים, יש לנו תפקיד מרכזי בהעברת מסרים של גילוי אמפתיה, עזרה לזולת וקידום תקשורת בינאישית רגישה, הרואה את האחר/ת ומתחשבת בצרכיו/ה. הנחו את ילדיכם וילדותיכם לשים עצמם/ן בנעליהם/ן של אחרים/ות – אם המנוצל/ת היה אדם קרוב אלי, איך הייתי מרגיש/ה?
נאמין בכוחנו לשנות ולעצור מקרים של פגיעה וניצול מיני. כשאנחנו, כהורים, נאמין ביכולתנו לפעול לשינוי, נצליח להעביר את המסר גם לילדים ולילדות שלנו.
הגיע הזמן שנדבר
אם אתם/ן עדיין לא בטוחים/ות כיצד לגשת לנושא, איך להתחיל בשיחה או מה לומר קודם, הנה כמה הצעות:
פתיח
אפשרות א’: נצלו הזדמנות לשיח סביב אירוע אקטואלי של פגיעה או ניצול. לדוגמה: האם שמעת על האירוע שהיה אתמול בחדשות? מה את/ה מרגיש/ה לגבי זה? מה חשבת על התוקף ומה דעתך על החבר’ה שהיו מסביב ולא אמרו כלום?
אפשרות ב’: נשתף באירוע מגיל ההתבגרות שלנו. לדוגמה: את/ה יודע/ת שכשאני הייתי בתיכון, היה מקרה בשכבה שלי שמישהו נפגע/ה ולא עשיתי דבר בשביל למנוע את זה.. לא בגלל שהייתי מישהו/י רע, בגלל…
אפשרות ג’: נשאל אותם/ן על חוויות שלהן/ם. לדוגמה: האם קרה לך שחווית משהו לא נעים והיו שם אנשים שלא התערבו לעזור לך? האם נתקלת במקרה שראית מישהו/י נפגע/ת- ולא התערבת? או שחבר/ה סיפר/ה לך שהיא נפגע/ה ולא התערבת?
מסרים מרכזיים
הציגו את המצב הקיים. לדוגמה: במרבית המקרים של פגיעות וניצול יש מי שעדים/ות לאירוע ולא מתערבים/ות. למה את/ה חושב שזה קורה? פחד? בושה?
גלו אמפתיה ונרמלו את הסיטואציה. לדוגמה: לכולנו יש את התחושות האלו והן לגיטימיות, זה לא פשוט להתערב כשאנחנו מזהים/ות מצוקה, לא בגלל שאנחנו א.נשים לא טובים/ות, אלא בגלל קיומם של חסמים.
המשיכו למסר העקרי. לדוגמה: האם יש לנו אחריות כמי שרואים/ות את הסיטואציה להתערב? האם את היית רוצה שמישהו שרואה אותך חווה פגיעה או ניצול יתערב? למה זה חשוב?
כלים מעשיים
- התערבות ישירה. כשאנחנו חושבים על התערבות, אנחנו בדרך כלל מדמיינים/ות עימות ישיר עם התוקף/ת, מה שמגביר את החשש שלנו. אין ספק שהתערבות ישירה היא אפקטיבית, אך יש בה מידה של סיכון ולכן נפעל כך רק שאנחנו מרגישים/ות לגמרי בטוחים/ות.
- התערבות עקיפה. נעשית בסיוע של אחרים/ות: החבר/ה הכי טוב/ה שלי, הברמן/ית העובד/ות במקום או כל אדם שנמצא בסביבה. כוחה של קבוצה חזק הרבה יותר מכוחו של היחיד במקרה כזה.
- הסחת דעת. לפעמים הפרעה רגעית לסיטואציה יכולה להפסיק אותה. נסב את תשומת לבו/ה של התוקף/ת לעניין אחר. למשל: ״גררו לך את האוטו״ או ״אמא שלך בטלפון״.
האינטואיציה שלנו יודעת לזהות מצבים של פגיעה וניצול מיני. לא נוח לנו לראות חבר מנצל בחורה שיכורה במסיבה וצורם לנו כשמישהו/י מצלם/ת מגע מיני ללא רשות. חשוב שנהיה קשובות/ים לתחושת הבטן שלנו ולא נתעלם ממנה. לכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות לפעול וגם את היכולת לעשות זאת. מספיקה פעולה אחת פשוטה כדי לעצור את הסיטואציה, בין אם בדרך ישירה, עקיפה או על ידי הסחת דעת. במידה שאנחנו חוששים מתגובה אלימה, זה בסדר ואפילו עדיף שנזעיק לזירה גורמים מקצועיים כמו איש/ אשת מקצוע, מבוגר/ת אחראי/ת או משטרה.
נכתב על ידי אדוה ברקוביץ’ רומנו, מנכ”לית, בעלת תואר דוקטורט בעבודה סוציאלית. וד”ר נילי כהן רוכברגר – חברת ועד מנהל, מכללת אשקלון. עריכה: חלי כוגן.
