fbpx

עבירות מין בילדה בת 12: איפה האחריות שלנו?

הדיווח על חבורת נערים שביצעו עבירות מין בקטינה מעלה את השאלה עד מתי נמשיך לעצום עיניים ולהמשיך להאמין שאצלנו זה לא יכול לקרות

עוד אונס קבוצתי של ילדה.
עוד ילדים שנשברו להם החיים.
גם אני חשבתי פעם שמדובר בשולי החברה, במיעוט זניח, שלילדים טובים זה לא יכול לקרות. אבל השנה שמעתי אנשי חינוך וטיפול שמנרמלים סיטואציה של מעשי סדום בגן הילדים ומכנים אותה “משחק שחרג מגבולות הטעם הטוב”. השנה שמעתי גם שכשפעוט מקבל מכות מילד כפול בגילו – זה סך הכל דבר טבעי שקורה בחברת ילדים. הקטן פשוט צריך לפתח חוסן.

השבוע, כשחבורה של בנים דחפה את הילדה שלי על ילד אחר – כדי שיתנו נשיקה בפה במסגרת משחק חתונה – דווקא לא שמעתי כלום מבית הספר. אבל היא, האינטליגנטית והרגישה הזו, באה וסיפרה וקיבלה מאיתנו את כל התמיכה שבעולם. אבל הצוות של הקייטנה בשלו – הכל טוב, לא קרה כלום, זה טופל, הילדים רק משחקים. וזה גם נכון. ילדים מאוד טובים שרק משחקים, אבל, רבאק, חשבתם לעדכן את ההורים?

כשאין תגובה מידית שמבהירה מה נכון ומה לא, ואפילו לא טורחים להודיע להורים – כי בגיל 5 ובגיל 7 ובגיל 10 זה רק משחק – אז מה יש להתפלא שאחר כך ילדים בני 11 או 13 מעורבים בדברים חמורים פי כמה?

אף אחד לא מתכנן אונס קבוצתי בגיל 12. אף אחד גם לא נוסע לנופש לפני צבא כדי לנעול תיירת בחדר ולאנוס אותה. אפילו הכדורגלנים שיש להם בידוד בין האוזניים. מרבית הפגיעות המיניות הן בשטח אפור, ובטח כשהמעורבים עדיין בגיל שהם לא מבינים מהחיים שלהם.

אז נהוג להאשים את תרבות האונס, הפורנו, האופנה – כי אין להם שמות, אבל בסוף בכל סיפור כזה יש אנשים ספציפיים, שהחליקו את כל המקרים הקודמים, לא הרימו את הדגלים האדומים והעבירו את המסרים הדפוקים שהסכמה זה לא קריטי. אנשים שמתוך בורות או מתוך פחד לקבל על הראש, או מתוך תפיסות עולם מיושנות, מטפחים את תרבות האונס ומפיצים אותה גם בקרב הדור הצעיר.

בסוף זה לא סיפור של הורמונים בלתי נשלטים, אלא סיפור של לחץ חברתי, בריונות וחוסר כבוד לגבולות והשפלה של החלש, של הילדה הצעירה, של הילד הקטן יותר פיזית, של הילד עם הצרכים המיוחדים. כל זה קורה לאט לאט, בחסות מערכת חינוך שרק מטאטאת סיפורים כאלה, מטייחת, מנרמלת, סוגרת אותם בתיקיות של “זה היה בשנה שעברה”, או “זה כבר טופל”.

וההורים. ההורים לא יודעים. פשוטו כמשמעו. הילדים לא מדברים, וההורים מעדיפים לא לדעת, לא לראות ואם אפשר למות לפני שידברו על הילדים שלהם על דבר כזה, כי הם הרי ילדים טובים ולהם זה לא יקרה.

הכותבת היא עיתונאית, אשת תוכן ודיגיטל ואמא לשניים

נערה בת 15: “איך לא העזנו לחשוב שיש לנו את הכח לשנות”

מדקל וקנין ועד בריטני ספירס: האם גיל ההתבגרות באור הזרקורים שווה את המחיר?

commentIcon

תגובה אחת

  1. מסכימה עם כל מה שמאמרת ותודה שכתבת את הדברים. אבל חיפשתי משהו על ההורים ולא מצאתי. איפה האחריות של ההורים בסיפור? לצערי במציאות שאנו חיים ילדה בת 12 לא יכולה לישון לבד באוהל באיזשהו חור/חוף. ילדים לא יכולים להיות לבד בחוגים, לא בנים ולא בנות כי אולי מישהו יחכה להם בשירותים, כשיצאו באמצע החוג. בחור צעיר, חייל משחורר נכנס לבית, לחדר של ילדה ואונס אותה. איפה ההורים? אין סורגים? נכון, זאת מעמסה להורים, נכון, הורים עסוקים וגם זה לא קל לעשות זאת בלי להפוך את הילדים לחרדתיים ולהשליך עליהם את החרדות שלנו. אבל זה אפשרי, מניסיון. נוכחות הורית, נוכחות של מבוגר/ת אחראיים.

סגור לתגובות.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.