מה גורם לילדה בת שמונה לאיים על חברתה?

הכותרת על ילדה שאיימה לנצל את האלרגיה של חברתה במטרה לפגוע בה, גרמה לחן קרופניק לחשוב מה הן הסיבות שמובילות ילדות להתנהג בכזו אלימות

תלמידה בכיתה ב’ לחברתה: “בא לי שתמותי, אני אביא לבית הספר רק נוטלה ואגוזים” – זו הכותרת של כתבה שהתפרסמה השבוע עם צילום מסך של התכתבות בין שתי ילדות בכיתה ב’. כיתה ב’ זה אומר שהן בנות שמונה פחות או יותר, וכבר בגיל כזה ככה האחת כותבת לשנייה. והכל בגלל אלרגיה.

אין לי אשמה או כעס כלפי הילדה הזו שהתבטאה בצורה הנוראית הזו, אני בעיקר דואגת לה, כי ילדה בגיל הזה שכותבת ככה לא מבינה דבר ממה שעומד מאחורי מה שהיא כותבת, ולא מבינה את ההשפעה שיש למה שהיא כותבת על הילדה השנייה, ולכן אני מסיקה שאו שאותה ילדה לא מקבלת תמיכה והסברים בבית, או שאת האלימות המילולית שהיא מעבירה הלאה היא חווה בבית. כך הוא כך היא לא אשמה. מי שאשם אלו ההורים.

ילדים לא מבינים את המשמעות וההשפעה של מילים

ילדים אומרים הרבה דברים. הם שומעים דברים ואומרים אותם, הם מחקים אחרים – בעיקר את ההורים שלהם ואת האחים הגדולים שלהם. הם מדקלמים מסרים שהעבירו להם או ששמעו מבלי להבין. ילדה בת שמונה לא יודעת מה זו באמת אלרגיה מסכנת חיים אם לא הסבירו לה, והיא לא יכולה להבין את המשמעות של לאחל לאחרת למות – מה זה אומר אם אותה ילדה באמת תמות והוריה ואחיה וכל חבריה יאבדו אותה.

התפקיד שלנו כהורים זה להיות הדמות המסבירה, זו שמשמשת דוגמה, זו שמחנכת. וכשאנחנו לא עושים את זה, הילדים שלנו מאבדים כיוון, גם אם הם מה שמכנים “ילדים טובים מבית טוב”. מספיק שהם שמעו אותנו מקללים או מדברים בצורה אלימה כלפי מישהו, בכדי לקבל לגיטימציה שזה בסדר לדבר ככה לאחר. מספיק שהם שמעו אותנו מזלזלים במצב של אדם אחר, אלרגיה לדוגמה, בכדי לחשוב שזה בסדר. מספיק שהם דיברו ככה ולא הערנו להם – כדי שהם ימשיכו. אנחנו, ההורים, צריכים להיות תמרורי הדרך של הילדים. לעצור אותם מללכת בדרכים לא נכונות, למנוע מהם להגיע למקומות שאסור, אבל גם להראות להם לאן כן ללכת ומאיפה להגיע לשם.

הסובלנות צריכה להיות אפסית

אני חוזרת אל אותה ילדה שאיחלה לחברתה לכיתה למות ובכלל לא מודעת לעובדה שעשתה משהו רע. וכשזה הגיע כבר לגורמים מעליה זה יורד עליה כעונש, ככעס. אבל היא לא צריכה שיכעסו עליה או שיטיפו לה. היא צריכה שיסבירו לה. מזכירה לכם שוב שהיא בת שמונה.

וכאן נכנסים ההורים כתמרורי הדרך במקרים כאלה:

1. להסביר. במקרה הזה מה זו אלרגיה מסכנת חיים ושהיא באמת יכולה לגרום למוות. מה אלרגיה יכולה לגרום לגוף ואיך זה מרגיש. שזה לא סתם שיעול או פריחה מגרדת. להסביר מה זה אומר אם ילדה תמות באמת. ילדה שיש לה אמא ואבא וסבא וסבתא וחברים ואחים. שיגמרו לה החיים מרוע ושנאה מיותרת שמגיעים מתוך בורות.
2. לשאול. איך היא הגיעה למצב שהיא מאחלת לילדה אחרת למות? אם היא לא מבינה את החומרה היא עוד מסוגלת באמת לעשות את זה, וזה מסוכן! לשאול אותה למה היא כל כך כועסת על אותה ילדה או שונאת אותה. לעזור לה לבטא את הרגשות שלה ולתעל את הכעס שלה.
3. לשמש דוגמה. שימו לב איך אתם מדברים ליד הילדים שלכם. באיזה טון אתם עונים לאחרים, באילו משפטים אתם משתמשים. הם מאזינים וקולטים גם כשאתם בטוחים שהם לא.
4. להעיר. אם אתם שומעים את הילדים מדברים בצורה מזלזלת או כותבים בצורה כזו, העירו להם. שבו איתם לשיחה. אל תגידו לעצמכם שככה כולם בגיל הזה מדברים וזה נורמלי. אל תאפשרו כזה שיח.
5. להיות ערניים. בדקו את הוואטסאפ של הילדים שלכם, בטח בגילאים כאלה. עקבו אחר שיחות שלהם, שימו לב עם מי הם מתחברים. בדקו מה הם רואים ברשת. להכל יש השפעה והנוכחות שלכם היא זו שתטה את הכף.

ילדה בכיתה ב לא קמה יום בהיר אחד ומחליטה לאחל לחברתה לכיתה למות. ילדה בת שמונה היא ילדה. וכמו שדואגים לילדה שאיחלו לה למות, צריך לדאוג גם לזו שאיחלה. כי הן שתיהן ילדות שזקוקות להכוונה.

הכותבת היא אמא “מיוחדת”, כתבת, מנהלת יחסי ציבור.

פרשת הכדורגלנים: מה נערות חושבות על הנערות

הקייטנות בארץ מסכנות את החיים של בתי, ושל עוד אלפי ילדים בישראל