אם נהיה כנות לרגע – כמעט כולנו הערצנו בילדותנו כוכב והיינו מוכנות לעשות הכל למענו, מבלי להבין את ההשלכות והסכנות שבכך. כך שפרשת הכדורגלנים והקטינות היא הזדמנות מצוינת להתחיל עם המתבגרים שלנו שיח על בלבול, גבולות וניצול
כשהייתי בת שלוש עשרה הערצתי את סיימון לה בון. הוא היה הסולן הנפלא של להקת הבנים “דוראן דוראן” והוא היה האליל שלי. כל קירות החדר שלי היו מכוסים בפוסטרים שלו בפוזות שונות ומבחינתי הוא היה לא רק אליל מוזיקה אנגלי רחוק, אלא הוא היה ה-אחד שלי. בלילות ארוכים דמיינתי איך אני מתחתנת עם סיימון לה בון, איך הוא רק רואה אותי ומתאהב בי עד קצות שערותיו הבלונדיניות. לא היה אכפת לי שסיימון לה בון היה מאורס לדוגמנית על בשם יסמין, לא העובדה שהוא מבוגר ממני ב-14 שנה, וגם לא שמעולם לא נפגשנו ושכנראה לעולם לא ניפגש. מבחינתי הוא היה בן הזוג העתידי שלי, בלי סימני שאלה. ואז, כמו שהיה מקובל בעידן טרום האינסטגרם, ישבתי וכתבתי לסיימון מכתב (באנגלית, לפחות לא חשבתי שהוא צריך ללמוד עברית בשבילי) ובו הסברתי לו שנועדנו זה לזו. שלחתי את המכתב לכתובת שמצאתי במדור הערצת כוכבים ב”מעריב לנוער”, וכמה מפתיע – לא קיבלתי תשובה.
הזיכרון מראשית גיל הנעורים שלי הכה בי היום כשחשבתי על האירוע שהתרחש בין הנערות והכדורגלנים (כאן המקום להסתייג ולציין שאני נשענת על הידיעות שמופיעות בתקשורת בנושא, בלי ידע האם הדברים אכן התרחשו). פתאום חשבתי מה היה קורה אם הייתי מקבלת תשובה מסיימון לה בון. מה היה קורה לי – ילדה טובה מחיפה, שמאוהבת עד מעל ראשה בכוכב רוק שאותו אפשר כמובן להחליף בכל כוכב אחר, כדורגל, דוגמן, מורה נערץ או סלב מכל תחום – אם הוא היה אומר לי “בואי”.
כשישבתי לי בגינה וחשבתי בכנות האם הייתי הולכת למפגש, לדירה, למקום שבו יכולתי להכיר אותו, ויותר חשוב שהוא יכול היה להיווכח שאני אהבת חייו, התחוור לי שאני באמת לא יודעת מה הייתי עושה. כמה טוב ונכון שאין אפשרות לקטינים להביע הסכמה לקיום יחסי מין מתחת לגיל שש עשרה – בדיוק בגלל חוסר ההבנה, בעיה בקבלת החלטות, שיקול הדעת שיכול להיות לקוי, והפרספקטיבה המעוותת בגיל הורמונלי שהכול בו מבולבל וחמקמק.
לנשום ולהסתכל עלינו
אני חושבת על הבנות/נערות הללו שיצרו קשר עם כוכבי כדורגל דרך האינסטגרם, שזו הדרך המודרנית לעשות את מה שאני עשיתי, וקיבלו את התשובה “בואי”. כנראה שהרשת תתמלא בשמות גנאי והאשמה לבנות הצעירות האלו. יצקצקו בשיניים על החינוך שלהן, על ההורים ומערכת החינוך. אבל בואו רגע אחד ננשום עמוק ונסתכל עלינו, על החברה שלנו המוצפת במין ומיניות. בשפה מקצועית היא נקראת “מרחב פורנוגרפי”- המרחב שבו בפרסומות, בטלוויזיה, באינסטגרם, בטיק טוק ילדנו נחשפים מגיל צעיר לעולם מיני שלא מתאים לגיל ההתפתחות הפסיכולוגית שלהם. פוזות מפתות, חשיפת איברים ושימוש במיניות ככלי לגיטימי גורמים בעיקר לדבר אחד – לבלבול. בלבול בין המותר לאסור, בין התנהגויות לגיטימיות ולא לגיטימיות. החצנה ושימוש במיניות, שיכולה בקלות להתדרדר לניצול מיני והגעה למצבי סיכון.
לכן, בעיני, מקרה הנערות והכדורגלנים הוא טריגר מצוין לשיחה בינינו לבין ילדינו, מתבגרנו. לא שיחת “נו, נו, נו, תראו איזה בנות ___ הן”, או “איזה כדורגלנים נצלנים”. אני משאירה לרשויות החוק לעשות את עבודתם. עבורנו זו הזדמנות לדבר על הבלבול שהם חווים. על המפרסמים שמנצלים מיניות בכדי לקדם מוצרים. על כוכבים (או כאלה שרוצים להיות כוכבים וכוכבות) שחושפים את גופם, כי לצערנו זו דרך ללכידת תשומת לב שבסופה קמפיינים וכסף.
זו הזדמנות נפלאה להזכיר להם שיחסי מין הם חלק מקשר, מאהבה, מתקשורת. מתהליך ארוך שמתאים לגיל ומצב רגשי שיש בו בגרות. להבהיר להם שמותר להעריץ, לאהוב כוכבים, אבל לשלוח להם הודעות מזמינות באינסטגרם – זה כבר כניסה למצבי סיכון, ובמצבי סיכון יהיה תמיד מי שידע לנצל אותם.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, בעלת חברת “זהירים ברשת” – הרצאות סדנאות והצגות לבטיחות ברשת. סופרת ילדים ונוער העוסקת בספריה בדילמות עמן מתמודדים ילדים ובני נוער ברשת.