הדיווחים על עלייה מתמדת בכמות הנדבקים במסגרות החינוך, גרמו לנירית צוק להבין שהממשלה צריכה לחשב מסלול מחדש – ולפני שיהיה מאוחר מדי
מכירים את המשחק “רולטה רוסית”? אז ככה בדיוק אני מרגישה עכשיו. בימים האחרונים, בזה אחר זה מגיעות הודעות על בי”ס באזורים שונים בהם יש חשד לחולה קורנה זה או אחר. ובעוד הכותרות בתקשורת מתחלפות בין הסיקור על אחוז הנדבקים הגבוה בירושלים לבין הוויכוחים האם לסגור את ביה”ס או לא, אני מרגישה שהעצבים שלי הולכים ומתרופפים מרגע לרגע. האם לסגור את בתי הספר? להחזיר לקפסולות? לעשות סגר עירוני? בינתיים הכל פתוח והיד נטויה.
אני מודה שבימי הסגר היה נראה לי הגיוני להחזיר את מערכת הלימודים לפעילות, בעיקר כשדיברו על חזרה בקפסולות. זה היה נשמע כמו רעיון נהדר, כזה שיאפשר לכולנו חזרה הדרגתית ומהירה לשיגרה. אבל מהר מאוד הקפסולות הפכו לכיתות רגילות, בהן התלמידים יושבים בצפיפות למשך ימים שלמים עם מסיכות. ועכשיו מיותר לציין כי אנחנו לא מדברים רק על חוסר נוחות וחוסר אוויר, אלא על סכנת הדבקה של ממש.
לאור כך, עלה בי הרעיון שעדיף להשאיר את הילד בבית. אמרתי לעצמי שבדיוק כמו שבדנמרק יצאו בעצומה תחת הסיסמה “הילד שלי הוא לא עכבר מעבדה”, גם אני אפתח עצומה כזאת ולא אשלח אותו יותר ללימודים. וזה מה שעשיתי, או ליתר דיוק – ניסיתי לעשות: ניסוי חדש שבו הילד נמצא בסגר פרטי עצמי. אז השארתי את הילד בבית, והסברתי לו שמצפה לו יום נחמד -קורונה סטייל. בפועל, היום הזה היה קצת פחות נחמד. הרעיון הגאוני שלי החזיק בערך שעתיים, שבהן הילד צפה בטלוויזיה ושאל אותי, בכל כמה דקות, מתי עושים משהו מעניין. אחה”צ כבר נשברתי. הבנתי שעדיף שהילד יפגוש חברים או יצא לרכב על אופניים או יעשה משהו מועיל, שהוא לא סגר פרטי מטעם אמא שלו.
ובשלב הזה, כשהילד יצא מהבית, ירד לי אסימון נוסף בראש. מעין קפד ראשו שאומר: אם הילד יפגש אחה”צ עם חברים, אז מה זה כבר משנה אם הוא ילך לביה”ס, נכון? ואז הבנתי שכל עוד אנחנו לא באמת בסגר, התכנית הזאת נועדה לכישלון. שלחתי אותו בבוקר והתפללתי שהכל יהיה בסדר. התפללתי שכל הילדים בביה”ס יהיו בריאים, וגם המורות יהיו בריאות, והמשפחות של כולם וגם אנשים שהם מכירים, ושכך יהיה גם בכל החוגים שנפתחו עכשיו, ושאף אחד לא יצטרך להכנס לבידוד. כי האמת היא שלא כל כך ברור לי איך אפשר להכניס לבידוד ילד בגיל 10 או מתחת לזה. ובכלל, כל הרעיון עצמו נשמע לי לא הגיוני בעליל.
טעם חמצמץ ומר בפה
אם לומר את האמת, אני חייבת להודות שלטעמי, מהרגע שבו ממשלת ישראל הכריזה על תום הסגר, הרי שהכל נפתח במהירות רבה, ונוצר מצב שבו רובינו מסתובבים ברחובות עם הרגשה מבולבלת, וטעם חמצמץ ומר. מעין תחושה שכל אדם לנפשו, וכל אחד ישמור עליה כטוב בעיניו. מדי יום עולות בנו שאלות שאין להם מענה: הולכים עם מסיכות או שחם מדי וזה בסדר? לא הולכים עם מסיכות? ההתנהלות לא ברורה, ובה למשל פותחים מסעדות ואז מתלוננים שהן לא עומדות בתו הסגול, או פותחים מועדונים ומצפים שאנשים ירדו במרחק של שני מטרים זה מזה, או ירקדו עם מסיכות. זה נשמע לכם הגיוני בכלל? כי בעיני זה ממש לא!
אז אולי למרות שכולנו רוצים שהכל יהיה פתוח, ונוכל לחזור לשגרה ולחיים, הרי שבכל זאת אנחנו לא חוזרים לחיים רגילים, ולכן אולי הגיע הזמן לעצור ושמישהו בממשלה יעשה חישוב מסלול מחדש. ולחשב אותו עכשיו, רגע לפני ולא לאחר שיהיה מאוחר מדי. אולי עדיף, על מנת שלא להגיע למצב של כאוס מוחלט, לחזור כבר עכשיו לקפסולות בכיתות השונות ולאפשר לתלמידים ולמורים ללמוד בביה”ס באווירה רגועה ונעימה יותר, ובשאר הזמן ללמד את התלמידים בזום? כי בינינו, במילא השנה בעוד רגע מסתיימת, אז לפחות בואו נשאיר לילדים טעם של חווית למידה משמעותית.
הכותבת היא מנכ”לית פורטל “עשר פלוס”, מרצה בבתי ספר ובארגונים ומומחית למחקר תרבות הילד והנוער.
