“מניסיוני, אל תמהרו לשפוט את המורים מבלי לבדוק מה קרה באמת”

בימים האחרונים הרשת גועשת בגלל שני מקרים: ילדות ברעננה שנשלחו הביתה אחרי שהגיעו לבית הספר עם מכנסיים קצרים מהתקן, וילדה בת שבע שהסתובבה כל היום עם תחתונים וחולצה, אחרי שהגיעה לבית הספר בשמלת-גופיה. למרות שמאוד קל למהר ולכתוב על כך פוסטים זועמים, חן קרופניק מציעה לנו ללמוד מהניסיון שלה ולא להיכנס לקלחת מבלי שאנחנו יודעים את כל הפרטים

בתקופה האחרונה אנחנו ממהרים לפרסם, לשתף, וגם לשפוט באופן חד צדדי מקרים שונים. אני יודעת, כי עד שנה הייתי חלק מזה.

בשנה שעברה הבת שלי חזרה הביתה וסיפרה לי בסערת רגשות השמורה לילדה בת 8 שהמורה המחליפה כעסה עליה, אז היא העמידה אותה בפינה כעונש. כמובן שכעסתי, ממש אבל, ואחרי שהרגעתי אותה פרסמתי פוסט כועס ועצבני על מערכת החינוך בכללי ועל המורה המחליפה החצופה והדרך בה למדה להעניש. הגדלתי לעשות וכתבתי איך היא היתה צריכה לטפל בעניין. מה שלא הגדלתי לעשות זה לבדוק מה קרה שם לפני שפרסמתי.

לא עברו כמה שעות של שיתופים ותגובות וכעס על אותה מורה, והמנהלת התקשרה אליי לספר לי שהפוסט הגיעה למורה וזו התקשרה אליה המומה ובוכייה כי לא היה ולא נברא. וזה לא שהבת שלי שיקרה, אבל זוכרים את סערת הרגשות של ילדה בת שמונה? אז בדיוק זה.

הדבר הראשון שעשיתי זה להסיר את הפוסט. אם לא היה ולא נברא ופרסמתי בלי בירור אז חבל שימשיך להגיע לעוד אנשים ולעורר עוד כעס מיותר.

הדבר השני שעשיתי זה להתקשר למורה לברר (מה שהיתי צריכה לעשות ברגע שהבת שלי סיפרה לי מה קרה). מסתבר שהבת שלי, שידועה בתור פטפטנית לא קטנה, לא הקשיבה למורה ולא כיבדה את בקשתה להיות בשקט. המורה ביקשה ממנה לצאת מהכיתה כי היא מפריעה, והבת שלי לא רצתה אז היא אמרה לה לשבת בפינה של הכיתה לבד- ככה היא לא תדבר עם ילדים אחרים ולא תפריע למהלך השיעור. היא לא העמידה אותה בפינה, היא לא הענישה אותה, היא הרחיקה אותה לפינה כדי שתפסיק להפריע כי לא היתה לה דרך אחרת להפסיק את הפטפטת. לאחר שהתנצלתי (עוד נחזור לזה), קראתי לבת שלי לבירור. שגם את זה הייתי צריכה לעשות עוד הרבה קודם לכן. פתאום, בלי סערת הרגשות, וכשהגרסה של המורה ידועה לי, הגרסה שלה היתה קצת שונה, יותר עדינה, פחות כועסת, יותר מתאימה לזו של המורה.

הדבר השלישי שעשיתי זה להתנצל ולקחת אחריות – כי כולנו טועים, אבל מעטים יודעים לומר “סליחה, טעיתי”. התנצלתי בפני המורה. התנצלתי בפני המנהלת. גם בפני הבת שלי- ששפטתי מהר מדי ובחרתי בדרך תגובה לא מתאימה. גם העליתי פוסט הבהרה עם התנצלות, כי הכי קל לתקוף – וזה גם מגיע ליותר אנשים – אבל אז, כשמגלים שזה לא נכון ויש הבהרה, אנשים משתפים פחות, לא רוצים לצאת הפראיירים ששיתפו והגיבו על משהו שלא קרה.

מאז אותו מקרה הפכתי להרבה יותר ערנית והרבה יותר זהירה – לגבי מה שקורה לילדים שלי בעיקר אבל בכללי למה שמשתפים ברשת. אני לא מגיבה גם אם בוער לי. לא משתפת אם לא מכירה את המקרה. לא לוקחת חלק בהתפשטות של האש בשדה הקוצים רק בשביל לומר את דעתי, בלי שאני יודעת שזה המקרה.

והנה לאחרונה, תוך שבוע בלבד, שני מקרים הגיעו לכותרות, אחד אחרי השני, ששניהם נוגעים למורים, שאנשים שיתפו, הגיבו, שפטו באופן חד צדדי וחמור וחרצו את דינם של המורים בפוסט, בשיתוף. מבלי לדעת מה קרה שם, מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, מבלי לחכות לתגובה של המורה או בית הספר. מהר מהר לפרסם, מהר מהר להגיב, מהר מהר לשתף. הם פגעו במורים שלא ברור אם הם באמת עשו את מה שהפוסט טוען, והבעירו עוד ועוד את האש בשה הקוצים, ובימי שרב כאלה עם הרוח שנושבת זה מסוכן פי כמה וכמה.

הדבר היחיד הטוב שיצא מהפוסטים האלה הוא הדיון שהם עוררו בנושא קוד לבוש ויחסי מורים תלמידים. דיון הוא דבר טוב, דבר חיובי, הוא גורם לאנשים להביע את דעתם בצורה ברורה ומכובדת ולאנשים אחרים להסכים או לא להסכים איתם.

אל תמהרו לכתוב פוסטים כועסים מבלי לבדוק מה קרה באמת.

אל תמהרו לשתף או להגיב אם לא הייתם שם ואתם לא יודעים אם זה נכון או לא.

אל תהיו גיבורי מקלדת שתולים את המורות בראש הפייסבוק.

נהלו דיון מכובד ובוגר. זו הדרך האמיתית לייצר שינוי וגם ללמד את הילדים שלנו איך להתנהג.

הכותבת היא אמא לשניים, כתבת ומנהלת יחסי ציבור. לעמוד הפייסבוק של חן

המשבר הגדול של המתבגרים בימי קורונה

משמרות הצניעות של התלבושת האחידה : טייץ, לק, מכנסונים? לא בבית ספרנו