החזרה לשגרה: “הגיע הזמן שמישהו במדינה הזאת יהיה על תקן מבוגר אחראי”

מסרים סותרים, החלטות לא ברורות ומאות אלפי ילדים שעדיין נמצאים בבית, נותנים את התחושה שרק אנחנו, ההורים, נשכחנו מעין כל

הבוקר התבשרנו כי מתחילת השבוע הלימודים יפתחו כסדרם. ההודעה הזאת מלאה אותי אופטימיות זהירה, בעיקר בגלל שמאז שהתחילו לשחרר את המשק אני מרגישה קצת כמו בסרט “שכחו אותי בבית״. אם אתם מכירים את הסרט, אתם בוודאי זוכרים את הסיטואציה שבה הילד, גיבור הסרט, מתעורר בבוקר ומגלה שהמשפחה שלו יצאה לחופשה ושכחה אותו מאחור. בזמן שהוא נשאר בבית, מנסים גנבים לפרוץ, והילד הקטן הוא זה שנאלץ להגן על הבית לבדו. ובכן, ככה בדיוק אני מרגישה עכשיו.

בשבוע שעבר המשק חזר לחיים. בזה אחר זה פורסמו כל ההקלות, ובעוד אנחנו נמצאים במצב שבו הקניונים פתוחים, החנויות ברחובות פועלות ואין הגבלות על טייק אווי, נראה כאילו רק אנחנו, ההורים, נשכחנו מעין כל. בממשלה ישנם דיונים סוערים, שמדווחים ללא הרף בתקשורת, האם לפתוח את חופי הים ומתי. זו באמת שאלה חשובה – אבל עוד לפני כן, אולי מישהו יכול לגלות לי מה קורה עם הילדים שלי שנשארו בבית? מה עושים עם זה?

בחלומותי לא חשבתי שאגלה שהסגר היה התקופה הטובה בחיי. עכשיו אני מבינה שכמה שהיה קשה אז (ושלא תטעו היה קשה), החיים היו יותר הגיוניים מאשר עכשיו. עכשיו הילד שלי, שבכיתה ד’, נמצא עדיין בבית כמעט ללא לימודים בכלל, כי המורים שלו מלמדים את כיתות א-ג. המתבגר הלך בשבוע שעבר לבית הספר לשעה. זהו. ומה יגידו הורים שיש להם ארבעה ילדים ונמצאים במצב שבו כמעט כולם נמצאים בבית, או שאחד הילדים הולך ליומיים ואז השני מביניהם הולך ליום?

אני חייבת לציין כי לדעתי הבעיה היא לאו דווקא התנהלות המערכת החינוכית, אלא תחושת הבלגן שיש מסביב. מרגע שהוכרז כי החיים חוזרים למסלולם, הציפייה של מקומות העבודה היא שגם ההורים יחזרו לעבוד במשרות בהיקף גדול יותר ממה שהיה עד כה. כלומר, גם אם הצלחתי לתמרן בזמן הקורנה, לעבוד ולנהל בית וילדים, הרי שעכשיו הלחץ גדול עוד יותר. בנוסף, הילדים עצמם מרגישים את החופש באוויר. הם מבקשים להפגש עם חברים, לצאת בערב ולחזור בשעות הלילה. ולמה לא בעצם? מבחינתם הם הרי לא לומדים, וזה כמו חופש גדול לכל דבר. ויותר מכך – עכשיו הם מרגישים שעליהם לפצות גם על התקופה שבה ישבו בסגר בבית, מבודדים חברתית.

בכלל, מאז שהמשק שוחרר התחושה היא כאילו מישהו שחרר איזה פקק ונהר ענק התפרץ. כזה שלא ברור אם נהנה ממימיו או שהוא הולך להטביע את כולנו. בינתיים נראה שכל אדם אחראי לעצמו, והתחושה היא שכולנו מתחלקים לשני מחנות: אלו שחושבים שהיתה קורונה ונגמרה, וגם הכללים שנתנו לנו די מיותרים, ולכן הם נפגשים עם אנשים, לא מקפידים על מסיכות ואלכוג’ל ואפילו לוחצים ידיים. לעומתם, ישנם את אלו שחוששים ששחרור המשק יצור גל שני של מחלה, ולכן הם מנסים לשמור על עצמם בכל דרך אפשרית. הם שמים מסיכות, שומרים על מרחק של שני מטרים ושוטפים את ידיהם שוב ושוב. וכששני הצדדים נפגשים אלו עם אלו, מדובר במפץ של ממש, שיבוא לידי ביטוי לדעתי גם במערכת החינוכית – הילדים שיקפידו על הכללים מול אלו שההורים שלהם הסבירו להם שהקורונה חלפה.  

לכן, הגיע הזמן שמישהו במדינה הזאת יהיה על תקן מבוגר אחראי. הגיע הזמן שמישהו יסביר מה כן ומה לא, וחשוב מכך: הגיע הזמן שיתנו לנו, ההורים, איזה מתווה כדי שנבין מתי הילדים שלנו חוזרים למערכת החינוכית ולכמה זמן, ושנדע גם שהמערכת יכולה לעמוד מאחורי המתווה הזה, בניגוד להצהרות בלי כיסוי שנשמעות עכשיו. כי בינתיים, כשחלק מהילדים לומדים ואחרים לא, הבלגן חוגג. וכל זה בלי לומר מילה על כך שבעוד רגע מגיע גם החופש הגדול, ושאנחנו צועדים לקראתו בייאוש ובאפיסת כוחות.

הכותבת היא מנכ”לית פורטל “עשר פלוס”, מרצה בבתי ספר ובארגונים ומומחית למחקר תרבות הילד והנוער.

לימודים מקוונים: עוד מטלה שנופלת על כתפי ההורים

שעות המסך של הילדים הן לא הבעיה העיקרית