אסף בקר, העורך הראשי ובמאי הסדרה ”סליחה על השאלה ילדים”, מספר לפורטל עשר פלוס איך מדברים עם מתבגרים על הנושאים הכי רגישים ומה אפשר ללמוד מהם, גם אם הם כל היום מול המסכים
אחרי ההצלחה של שתי העונות בסדרה “סליחה על השאלה”, עלתה לאחרונה ב”כאן” עונה שלישית, שכולה מוקדשת לילדים ובני נוער. כמו בשתי העונות הקודמות, גם הפעם כל פרק מתמקד בקבוצה אחרת של ילדים בעלי מחנה משותף, המתמודדים עם מציאות חיים מורכבת. כך, למשל, בין קבוצות הילדים שמופיעים העונה גם אחים לילדים עם צרכים מיוחדים, חירשים וכבדי שמיעה, ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז, ילדים לחללי צה”ל, ילדים שעברו חרם, מאומצים, ילדי עובדים זרים, ילדי עוטף עזה, עולים חדשים, בנים להורים מפורסמים, ילדים על כיסאות גלגלים, ערבים, ילדים בעלי עודף משקל או שעברו חרם חברתי ועוד. וכמובן שגם בגרסה הזו הילדים יענו על שאלות שכל אחד היה רוצה לשאול אותם אך מעולם לא העז, או שפשוט לא ניתנה לו ההזדמנות.
“האמת שאפשר להגיד שדי נענינו לדרישת הקהל”, מספר אסף בקר, העורך הראשי ובמאי הסדרה, על ההחלטה להקדיש עונה שלמה לילדים. “ידענו, מניתוח הנתונים, ש’סליחה על השאלה’ עם מרואיינים מבוגרים שערכה עדי לוי הצליחה מאוד ברשתות החברתיות בקרב בני נוער וגם ילדים. גם ידענו שהפרק הכי נצפה ביו טיוב היה זה שעסק בבני נוער. יש משהו בפורמט הזה שמצד אחד שואב השראה מעולמות הדיגיטל, עם עריכה קצבית ודינמית, ומהצד השני יש בו משהו מאוד פשוט ו’לואו טקי’- מראויינ/ת בודד/ת על רקע חלק שעונה על שאלות ומצליח לחבר אליו גם צעירים וגם מבוגרים. זאת תוכנית שיש לה את היכולת לעורר אמפטיה מאוד גדולה אצל הצופה וגם, כך לפחות אני מקווה, ליצור שינוי בלב של מי שצופה. אז החלטנו לנסות לספר את הסיפורים החשובים האלה גם מהצד של הילדים. אחרי שתי עונות של ‘סליחה על השאלה עם מבוגרים’ הרגשנו בטוחים להזמין ילדים ולספר את הסיפור שלהם ברגישות ואחריות”.
איך החלטתם על נושאי הפרקים?
“אני חושב שאת רוב הנושאים המציאות בחברה הישראלית מכתיבה לנו. יצאנו לדרך במטרה לתת קול לכמה שיותר קבוצות של ילדים שאולי מרגישים שונים או חריגים. ניסינו גם לתת במה לא רק לחריגות חברתית, אלא גם לחריגות שנובעת ממקום פנימי או ריגשי. במובן הזה הרגשנו שיש חשיבות בעונת הילדים לא רק לצופה שנחשף לילדים שהוא לא הכיר, אלא גם לבמה שאותם ילדים מקבלים והתרומה לתחושת הביטחון וההעצמה של אותה קבוצה.
“בנוסף נפגשנו עם קבוצות ילדים כדי לשמוע מהם מה הנושאים שיעניינו אותם. גילינו, למשל, שהמון מהשאלות מופנות באופן אינטואיטיבי למורים בבית הספר. ככה נולד פרק הספיישל של העונה ובו מורים מקבלים שאלות קשות (באמת) מהילדים”.
האם היה קשה למצוא ילדים שיסכימו להיחשף? האם היה פרק שבו נתקלתם בקשיי ליהוק באופן מיוחד?
“ניגשנו לתהליך הזה בצורה קצת שונה מבדרך כלל. הגדרנו אותו כסדרת שיחות עם ילדים שיעזרו לנו להכיר את המציאות שבה הם חיים ויעזרו לנו, כמו בעבודת תחקיר, להבין מה הנושא שאנחנו רוצים לעסוק בו. מתוך אותם ראיונות גם הבאנו את הילדים שהצטלמו בסופו של דבר לתכנית. אבל בלי ספק כרטיס הביקור הכי טוב שהיה לנו הוא שתי העונות הראשונות, שהיו חגיגה של אהבת אדם. מרבית המרואיינים שהגיעו אלינו הכירו את התכנית והכירו את ההשפעה שיש לה עליהם כצופים ולכן גם ידעו שהחשיפה, גם אם היא חלק בלתי נמנע מההשתתפות בתכנית, היא לגמרי לא העיקר”.
האם היה פרק או וידוי שריגש אותך במיוחד?
“קשה לי לחשוב על סיפור מסוים שריגש אותי, כי החוויות הכי חזקות שנצרבות אצלי, אלו שאני חוזר בערב הביתה ומספר עליהן לבת הזוג שלי, יותר קשורות למפגש עם ילדה או ילד שחכמים יותר ורגישים יותר ובוגרים יותר ממה שציפיתי. וזה קרה לא פעם. הייתה הפתעה אחת שהצליחה לשעשע אותי: בפרק שעסק בחירשים וכבדי שמיעה נשאלה שאלה על מוזיקה ואחד הילדים ענה שלא רק שהוא שומע מוזיקה, יש סגנון אחד ויחיד שהוא אוהב- מוזיקת מארש גרמנית”.
האם ההורים הטילו וטו על שאלות מסוימות, או שהם ביקשו שהילדים שלהם לא ישאלו משהו ספציפי?
“למרות שמרבית התקשורת שקדמה לצילומים התנהלה מול ההורים, ולמרות שלקחנו על עצמנו לשאול כל אחד מהם האם באמת יש משהו שהוא חושב שלא כדאי שיעלה בראיון, אני חייב להגיד שלא היו מקרים כאלה. עבדנו לאורך כל הדרך עם ליווי צומד של פסיכולוג, שיחד איתנו קבענו את גבולות הגזרה של השיחה וגם את זה ידעו ההורים מהרגע הראשון”.
האם קרה מקרה שמישהו סירב לענות?
“בסופו של דבר אני חושב שאת רוב השאלות הילדים הכירו מחיי היום יום שלהם, ובשילוב עם עבודת ההכנה הרגישה שעשינו, לא נתקלתי בילד שסירב לענות. אם היה קורה מקרה כזה, ובהתאם לגבולות הגזרה שקבענו עם הפסיכולוג, הייתי מבקש ממנו פשוט לעבור לשאלה הבאה”.
האם התגובות של הילדים שהשתתפו שונות מהתגובות של המבוגרים? האם מתביישים יותר? נועזים יותר?
“אם יש משהו שבלט לי בגישה לחיים של הילדים שהתראיינו לתכנית זו הקבלה הכנה שלהם את מציאות החיים שלהם. הם לא מכחישים. הם יודעים שהיא כרוכה לפעמים בקשיים ואתגרים, אבל הם גם מקבלים אותה בהבנה ויודעים איך להיבנות ממנה, איך לראות את הצדדים הטובים שבה ובעיקר לא עוצרים לרגע להרהר על גורל ו’מה אם’ ודברים מהסוג הזה. בפרק שעסק בילדים שמתניידים בכיסאות גלגלים למשל, אחת הילדות הרהרה על זה שאם היא תלך היא לא תוכל יותר לשחק כדורסל כסאות גלגלים ולכן היא לא מעוניינת בכך. ואם לסכם בקיצור בשתי מילים, הם פשוט מעוררי השראה”.
האם במהלך הצילומים הרגשת שלמדת משהו על הנוער של היום?
“אני יודע וכולם יודעים שהנוער של היום קורא פחות ספרים ונמצא יותר במסכים. אבל זה לא הופך אותם לפחות יצירתיים וחכמים ורגישים. לפעמים אני מסכים עם אלו שאומרים שהנוער של היום מבין יותר וחכם יותר מאיתנו בהמון מובנים. ‘סליחה על השאלה ילדים’ היא הוכחה לכך – כמעט 100 ילדים ונוער מכל רחבי הארץ ומכל גווני האוכלוסייה שיש להם סיפור לספר ויש להם מה להגיד על המציאות שבה הם חיים. וחוץ מזה, גם אני נמצא כל היום במסכים”.
האם יש מסר מסוים שחשוב לך להעביר לצופים דרך הסדרה?
“הייתי כמובן רוצה שכל מי שצופה בסדרה יצליח לראות את הקסם והיופי בכל אחד מהמרואיינים. שאפילו חלק קטן מהצפייה ישאר איתו אחר כך וישובץ אצלו בזיכרון בפספס המגוון והיפה שמרכיב את כל מי שהוא אי פעם פגש. אני חושב שככה נבנית סובלנות – עוד מפגש ועוד דמות ועוד סיפור שמנפצים סטראוטיפים ומפיגים את הפחד מהשונה. אבל אני רוצה לחשוב גם על הילדה או הילד שצופים בתכנית ומזהים את עצמם בילדים שעל המסך. הייתי רוצה שהם יצליחו לראות שגם אם עכשיו קשה להם, מתישהו בעתיד הלא מאוד רחוק, הם בהחלט ימצאו את המקום שלהם בעולם”.
אתנחתא קומית: התמונות הכי מצחיקות של הורים בזמן קורונה
גירושים בימי קורונה: הקשיים עימם מתמודדים ילדים להורים גרושים
