fbpx

למצוא את החופש בסגר פסח

דווקא בתוך ההסתגרות בבית, שרון דור-בן חורין הצליחה לייצר שגרה עמוסה בעשייה חיובית

אני גרה בשכונה קטנה בתוך העיר. שכונה שבשגרה מתאפיינת בשקט שלה, אבל לאחרונה השקט מתעצם. בדרך כלל מרכז השכונה הומה אדם, בית הספר היסודי מלא בילדים שבאים והולכים בוקר וצהריים, מכוניות ברחוב שיוצאות ונכנסות מהשכונה והחוצה, בית קפה קטן, מכולת קטנה, ירקן, הכל מלא ושוקק חיים. עכשיו שקט פה, אני קמה בבוקר, יוצאת עם הקפה שלי לגינה ונהנית מהשקט, מציוץ הציפורים. יש משהו מרגיע בשקט הזה, בהאטה של החיים הכל כך מלאים ודינמיים.

היום שלנו בבית מאוד מאורגן: אחת חיילת, אחד עובד, אחת לומדת ואני בשגרת יום שהפכה להיות עמוסה ביותר, נמצאת בזום בשיחות עם אחד, שניים, שלושה וגם עשרה, כל יום, כל היום.פלא, בתוך זה פתאום נהיה סדר. נהייתה שגרה בריאה, מה שאין לי באורח החיים הרגיל. העבודה מהבית מאפשרת לי להיות מאורגנת, לאכול ארוחות בזמן, לבשל יחד עם בני ביתי ארוחת ערב ולשבת ביחד לארוחה עם כוס יין טוב. אני מודה ומוקירה את המרווח שביתי נותן עבור כל אחד מתושביו, הוא מאפשר לנו אוורור אחד מהשני, אבל גם מייצר הרבה קרבה. נחמה אנחנו מוצאים בזמן שאפשר לנו עצירה, התבוננות ולמידה של דברים חדשים על עצמנו, קרובינו והעולם.

אני מגלה שמה שמעסיק אותנו בזמנים אלו זה העיסוק באוכל. אני מקבלת אין ספור הצעות לקנית מוצרים שונים מהחקלאים: פרחים, ארטישוקים, ירקות מהשדה, תותים. לכולם אני רוצה לתת באהבה ומכולם אני מזמינה. אבל האם זה רק לשם הנתינה? ואולי זה הגנים הישרדותיים שלי כדור שני ליוצאי שואה? והלא זו חוויה שמעצבת את כולנו כעם, עם שעבר תלאות, ששרד. אנחנו מתורגלים במצבי חרום, לא עלינו, ומתאפיינים באגרנות כפייתית לימים קשים.

אני כמעט ולא יוצאת מהבית. מדי יום אני מקפידה לעשות שעה ספורט, למי היה את הזמן הזה במרוץ החיים? הבנות שלי גם הן מתמכרות לספורט, אנחנו מעבירות מאחת לשנייה סרטונים שונים, רב היום לבושות בבגדי ספורט. כל כך הרבה בגדים יש לי בארון, אני מבינה כמה הם הפכו להיות מיותרים, וכמה הם הרבה מדי. הבנות שלי גם הופכות את הספורט לאורך חיים ולפתע לבית נכנסים מוצרים בעלי ערך תזונתי גבוה בלבד, נהינו ידעניות ובשלניות לא רעות בכלל של כל מיני המצאות חדשות ומגוונות.

אחר הצהריים יוצאים לשדות, ליד חממות הפרחים שלא הספיקו לקטוף אותן, כמה עצוב. פרחים זה משהו שיש לי בשפע החג הזה, בכל פינה בבית מוטמן לו כד קטן מלא בסוגי פרחים שונים, בגינה שתלתי בוגנוויליות חדשות, התפנה לי זמן.

לא פעם עוברת בי מחשבה מה היה קורה לו היינו עכשיו עשר שנים אחורה. מה היינו עושים ללא פלאי הטכנולוגיה? השכונה השקטה מתחברת דרך הזום, אנחנו נפגשים בשישי בצהריים למסיבת בתים שדי.ג’י. שכונתי עורך בזום, אחר הצהריים נפגשים לחידון משפחתי על תולדות השכונה (ואפילו יש פרס לזוכים – פיצה) לעוגמת נפשה של בתי הצעירה הגענו רק במקום החמישי.

ליל הסדר שלנו נראה אחרת, שונה. זה מצב חדש ולא מוכר שמביא איתו גם קצת עצבות ודאגה לסבתות הרחוקות שנמצאות לבדן, למצב של משפחות רבות שאיבדו ביום אחד את הכנסתן, בזמן שההוצאות רק תופחות וגדלות. אבל השנה היה בו חידוש טכנולוגי – הזום! אז מסתבר שהסינים יודעים להמציא כל דבר – החל ממערכת פשוטה ויעילה לפגישות שמכניסות את הסלון שלנו לבתים אחרים ועד לווירוסים מטורפים שקוראים להם קורונה, ומי יודע מתי הם יעברו ויחלפו מהעולם. אבל בסדר, אנחנו פה בכדי להישאר!

הכותבת היא מאמנת, מנחה ויועצת אישית, משפחתית וזוגית

ילדי החינוך המיוחד בבית: 10 המלצות להתנהלות משפחתית מיטיבה

גם בתוך החושך אפשר למצוא נקודות של אור

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.