פסח הגיע השנה כמעט בהפתעה, בין ידיעות על הקורונה לבין עידכוני פוליטיקה. ובכל זאת, הוא מהווה הזדמנות לחשוב מה השתנה בנו מאז הפסח הקודם. הנה התשובות של המומחים שלנו
נירית צוק, מנכ”לית פורטל “עשר פלוס”, מרצה ומומחית למחקר תרבות הילד והנוער:
כבר שלושה וחצי שבועות עברו מאז בתי הספר נסגרו, ולאחריהם גם החנויות, הקניונים, מפגש עם אנשים והסגר הולך ומחריף. הסדר הזה הולך להיות שונה מכל מה שחווינו כל חיינו. סדר ללא בני המשפחה הרחבה רק המשפחה המצומצמת לבד בבית. ובעצם, כשחושבים על זה השאלה הנכונה היא “מה לא השתנה הסדר הזה?” כי התחושה היא שהכל השתנה, כל מה שהכרנו אי פעם. והאמת היא שזה מצב לא פשוט אבל יש בכך גם אי אלו יתרונות: קצב החיים הפך לאיטי יותר, דבר המאפשר לנו להתכנס בעצמנו ולחשוב, לחזור לתחביבים שלנו, לסדר את כל הבית לקראת החג , כשבהרבה בתים זו גם הפעם הראשונה שבה הילדים שותפים מלאים לסדר- מסדרים ומנקים, מבשלים, ועוד. זהו סדר ראשון שבו אפשר להביע את אהבתנו לבני המשפחה הרחבה (כן, גם לחמות) ולא לעשות פרצוף על כך ששוב נפגוש את הדוד המבוגר שלא מפסיק לדבר. סדר ראשון שבו אפשר לנוח, לקרוא ספרים, לצפות בסדרות ולא להיות במרדף אחר אירוח משפחה וחברים ומעבר מארוחה לארוחה. וכשבחדשות מדברים שאחרי הסדר יהיו הקלות במצב אולי זה הזמן להגיד לעצמינו וגם לילדים- זה לא יהיה סדר כמו שאנחנו רגילים, אבל הכל יהיה בסדר.
אלעד דהן, מנהל מרכז רימון – טיפול פסיכולוגי בפריסה ארצית:
אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה לא רגילה, שלא לומר מוטרפת לגמרי. מה שאותי מעסיק במיוחד בזמנים אלו, הוא מה יהיו השלכות של תקופה זו בעתיד על בריאותינו הנפשית. האם נוכל לחזור לתפקד חברתית כרגיל, אחרי שאיימו עלינו שאחד הדברים המסוכנים ביותר הוא התקהלות ומגע, איום שהפך לטראומה עבור רבים מהאנשים בתקופה זו? ומה יהיה לגבי מצבנו הרגשי? האם אנו זן חזק מספיק ונצליח לשרוד את התקופה, מבחינה נפשית לפחות? אבל לצד הרהורים אלו, מגיעים הרהורים חיוביים יותר: ישנם אנשים רבים שחיים תחת איום מתמשך ומצליחים להסתגל למצב, כמו למשל תושבי עוטף עזה. נראה כי יצר ההישרדות והכוחות שיש לנו כבני אדם במצבים אלו, חזקים יותר מכל כח הרסני אחר.
מחשבה חיובית אחרת היא על העולם, הטבע והאנושות: נראה שמישהו או משהו בעולם הזה רוצה להעביר לנו מסר, שהחיים כמו שניהלנו אותם והעולם כמו שהתייחסנו אליו, לא יוכלו להמשיך כך. עד המשבר היינו מוטרדים ממלחמות, מרשע, ממשבר האקלים, מהאקולוגיה, ממשברים כלכליים, מחיכוכים בין מדינות ועמים. פתאום אפשר לראות תנועה הרבה יותר חיובית בעולם ובאנושות – הטבע משתקם לאיטו, ערבות הדדית ומחוות של איכפתיות צצים בכל מקום. בנוסף, אני רואה שערך המשפחה מתחזק, ואולי גם יחסינו כלפי המשפחה וכלפי האנשים החשובים בחיינו עשוי להשתנות לטובה בעקבות המשבר הזה.
כולי תקווה שבעקבות המשבר הנוראי שפקד אותנו, תפיסת עולמנו תשתנה, נתפוס פרופורציה, נגלה יותר אכפתיות כלפי אחרים, נוכל לשחרר את השנאה ונבין שכולנו באותה הסירה. אני מאמין שהמשבר עם כל הקושי שהוא מביא איתו יביא איתו גם שינוי חיובי, תפיסת עולם חדשה ואולי אפילו יהפוך אותנו לאנשים טובים יותר כלפי עצמנו, כלפי אחרים וכלפי העולם.
ד”ר גנית אשל קדמי, פיתוח חשיבה ויעוץ ארגוני, מרצה חוקרת:
אני חושבת שלמדנו שהפחות זה היותר, שהמרכז שלנו נמצא בתוכנו, בפנים ובבית בקרב הקרובים לנו, משפחה וחברים טובים. המרכז שלנו נותן כוח החוצה ולא להפך – שהחוץ והחזות החיצונית, או ההצלחה, נותנים את הכוח פנימה. למדנו שהרבה תלוי באיך אנו מסתכלים על הדברים, ואיזה שם אנחנו נותנים למצב. לאהוב את החיים.
שהביחד שלנו חזק יותר מכל דבר אחר והיכולת שלנו לעזור ולהעזר, לתת ולקבל’ היא עוצמה אבסולוטית שאין כמותה.
שירה פלום, אמא לארבעה, עורכת דין, כותבת, משוררת ושותפה בפרויקט וספר ההשראה FLY:
למדתי שמכל קושי צומחת הזדמנות, צוהר של אור שחודר אט אט ומעיר את הלב אל תקווה ואמונה. למדתי לנשום עמוק, לברך את אלוהים על הכוחות שטמן בי להכיל, להאמין, לשמוח ולדעת לומר תודה על מה שיש ולהעריך את היום יום. את האושר שבפשטות. לשחק יחד בגינה, לצפות יחד בסרט. למדתי לנצור את היחד המופלא הזה שבמשפחה שלי ולדעת לקבל את הימים הלא פשוטים, את המריבות, את הקושי שלהם בתקופה הזו. לפעמים לא קל וגם זה חלק מהמסע.
ריקי ברוך מאמנת אישית ובלוגרית:
בפסח השנה, בשונה מקודמיו, נחגוג לראשונה בלי אבא. לפני שלושה חודשים הלך אבי לעולמו. בפסח הזה, ובגלל המציאות המורכבת שנוצרה כאן לאחרונה, אני יודעת ומרגישה את מלא אהבתם של ילדיי ונכדי, אימי ואחי. הפסח הזה אנחנו ממש לא בני חורין, כי אין לנו יכולת לגשר על המרחק הפיזי שנכפה עלינו. ויש גם נקודת הקלה – בפסח הזה יש לי תרוץ מצויין, וכבר לא צריכה להתנצל שלא אגיע למפגש השבטי בנסיבות הפקקים בדרך דרומה למושב.
ד״ר שלי גפן, מומחית ביחסים לצד המסכים:
הקורונה שינתה את חיינו עם הקרובים והרחוקים והרחיבה את מקום המסכים בתקשורת וביחסים. אני מרגישה שהמסכים הפכו לדרך שלנו לתקשר, להתחבר, לשתף ולעשות כיף ביחד ובנפרד. המסכים מאפשרים לנו זמן איכות משפחתי בתכנים נבחרים בבית, לצד היכולת לתקשר עם בני משפחה אחרים, כמו ההורים והחייל שלי שרחוקים מהעין, אבל דרך המסך קרובים יותר מאי פעם. מי יתן וחג החירות יביא איתו את החופש לבחור בין חוץ ופנים, בין זמן פנאי למרוץ החיים, בין קרובים ורחוקים, עם ובלי המסכים המהווים חלק בלתי נפרד מהחיים והיחסים בכלל, ובעידן הקורונה בפרט.
דניאלה (איילה) חסקלוביץ, בעלת משרד היעוץ וההדרכה myjump וקליניקה פרטית:
הלילה הזה הכל השתנה.
נהיה רק בני המשפחה המצומצמת, ננסה להנות ממה שיש, נודה על בריאותינו ובריאות יקירנו ונבקש שכל העם ייצא לחירות במהרה מהקורונה ונחזור לארץ המובטחת באופן מפוקח ומפויס יותר ומתוך ו”אהבת לרעך כמוך”, כי כולנו ריקמה אנושית אחת.
ליאור עילם, כתב העסקים של מגזין המנהלים ‘סטטוס’:
בין פסח לקורונה דמיון רב. בשניהם אולצנו לצאת ‘מאזור הנוחות’ האישי, המשפחתי והכלכלי. תמיד יהיו מי שיתגעגעו ל’סיר הבשר’, לתקופה שלפני, ומי שיברכו על השינוי – כל שינוי – ויראו בו הזדמנות לצמיחה. כמי שעוסק בצמיחה פיננסית משפחתית, הקורונה הוא בשבילי הזדמנות לשנות הרגלים, לצאת מקרנות הנאמנות שלא ידעו להתמודד עם הירידות בבורסה ולעבור למכשיר מתקדם שיודע להרוויח כסף גם כשהשוק יורד. אני לא מאמין בהרצאות והטפות מוסר לילדיי, אלא במתן דוגמה אישית. כשהם רואים אותי הופך את הלימון ללימונדה, הם רוכשים את האמונה שזה אפשרי גם בשבילם ‘ואני מאמין שגם הם ידעו לעשות אותו דבר כשהם יחוו משברים בחייהם הבוגרים.
יעל מלמד, יועצת חינוכית ומנחת הורים מוסמכת על ידי מכון אדלר:
התקופה האחרונה גרמה לי לחשוב מכיוון שונה על המושג “הורות הליקופטר” (מונח המתאר הורים שכמו מרחפים מעל ילדיהם ומגוננים עליהם). נהוג לדבר על ההשפעה המזיקה שהורות כזו גורמת לילדים, איך היא מותירה אותם חסרי ביטחון וחסרי כישורים להיות עצמאיים. אבל ממה שאני חווה היא לא פחות מזיקה לבריאות הנפשית שלנו, ההורים. מכורח הנסיבות ובלית ברירה אנחנו מסתובבים סביב הילדים בבית כמעט ללא הפסקה, וכך עדים לכל דבר שהם עושים או שהם נמנעים בכוונה מלעשות. פתאום מצאתי את עצמי מתערבת ומחווה את דעתי על כל דבר שעשו ואמרו, על דברים מהותיים (שיעורי בית, מסכים) אבל גם על דברים שטותיים (למי אכפת מה הם לובשים?). גיליתי שאני כל הזמן מנסה לתקן, לסדר, לארגן להם את החיים רק כדי שיהיו רגועים ושאקבל קצת שקט וסדר בבית. זה מתיש ובעיקר הפך אותי לאמא בלתי נסבלת. היחסים ספגו מכה קשה. אז החלטתי להיות אמא “טיל” ולנסות לשגר את ההערות והפעולות שלי באופן ממוקד, חד פעמי ובעיקר בלתי לפגוע בנזק סביבתי. בהצלחה לכולנו!
אורלי כהן, מדריכת הורים להתמודדות עם הפרעות קשב ADHD ולקויות למידה:
נכפה עלינו סוג של חופש גדול. זמן אחר שלימד אותנו התנהלות משפחתית אחרת. כן, הטינאייג’ר הפך קצת את סדר היום, אך עדיין התאמץ להשתתף בלמידה מרחוק שהתקיימה לסירוגין בשבועות שחלפו. למדנו שהוא יכול לנתב את הצורך הגדול שלו בספורט לפעילות פיזית גם ללא חברים, פשוט בריצה עם עצמו, או בתרגילי ספורט שהוא עשה עם עצמו בבית, או יחד עם בתי, מאמנת היוגה והפילטיס שניתבה את כל שיעוריה להדרכה פעילה התוכנת הזום.
למדתי שאני יכולה לגמרי לשחרר משימות בבית, אותן יכולים הילדים הבוגרים לבצע בזכות הזמן הרב שעומד לרשותם. ובזכות זה החלה צעירת בנותיי לבשל לנו מטעמים. למדנו שאנחנו יכולים לבלות המון זמן ביחד כמשפחה, וגם מצליחים למצוא זמן כל אחד לעצמו, כשכולנו בבית. בעצם, יצרנו מודל אחר של התנהלות משפחתית בזמן המורכב והמאתגר הזה – וזו כבר התנסות שלא שיערנו שתתקיים עבורנו.
כן, סדר פסח יהיה מאוד אינטימי ושונה מכל מה שחווינו מאז היותנו משפחה. התכנסנו פנימה- נפשית ופיזית, עצרנו קצת את המירוץ ואנחנו שוהים בהמתנה. לא לכולם עושה ההמתנה הזו טוב, היא מורכבת ובהחלט מאתגרת, אבל אפשרית – כי אנחנו זוכרים שהיא זמנית. כמו שנאמר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
יפעת דננברג, מנחת הורים, מטפלת CBT, מאמנת ילדים ונוער, מומחית בעבודה עם המתמודדים עם קשיי קשב וריכוז:
באין סדר חיצוני, אנחנו נאלצים להיות המנהיגים של הבית שלנו ולהוביל. במהלך כל תקופת משבר הקורונה שמנו לב לעובדה: אנחנו, ההורים, חייבים לקחת את האחריות המלאה על הבית שלנו. החינוך הפך חינוך ביתי. אנחנו אחראים לזה שהילדים שלנו ישמרו על ההנחיות של משרד הבריאות. אנחנו אחראים למצב הרוח בבית. אנחנו צריכים לבנות עם הילדים שלנו את סדר היום. באין סדר חיצוני אנחנו הפכנו להורים באמת. התפקיד האמיתי שלנו – תפקיד ההובלה נפל עלינו במלא עוצמתו.
אני שומעת על לא מעט בתים שבהם לא בטוחים שיקראו את ההגדה ולא בטוחים שאת כולה, ולא בטוחים בכלל שיש להם חשק להכין ארוחה, ואם אין את הדודה שתעיר על זה שעדיין אין לי ילדים או שעוד לא התחלתי ללמוד או על כמה עליתי במשקל, אז סיכוי טוב שאקח לי את החירות להישאר בפיג’מה. אבל דווקא החג הזה הבליט לי עד כמה ליל הסדר הוא לא עוד סתם חג. עד כמה הארוחה המשפחתית הזאת חשובה לי. עכשיו ברור לי למה אמא שלי מתחילה מפורים לשאול “אצל מי אתם בסדר השנה?”, למה מנקים, מאוורים ומתחדשים – כי פתאום דווקא כשהכול שונה, מוזר ואחר – הרגיל כל כך חסר. ההגדה בבית שלנו השנה כנראה תהיה מעט אחרת. יהיו בה יותר שירים, נכניס לה יותר תובנות מרוח התקופה והשאיפה היא שהשיח סביב שולחן הסדר יהיה רלוונטי לנו, לימים האלה עם חיבורים לסיפור יציאת מצרים. תוך כדי חיפוש טקסטים להוסיף להגדה הרגילה, גיליתי שאני מגלה מחדש את ההגדה של פסח. כמה היא רלוונטית, כמה המצווה “והגדת לבנך” משמעותית ומהווה ערך בסיסי בהורות שלנו. בנו כמנהיגים. הפסח הזה זימן לכולנו ההורים זכות לקחת את המטה ולהוביל- להוביל את המשפחה שלנו למקום שאנחנו רוצים לראות אותה בו בימים שאחרי הקורונה.
מאחלת לכולנו פסח שמח, בריא ומרענן.
