fbpx

דרישת שלום מסבתא

אירית מנשה בכר התרגשה משיחת הוועידה עם ארבעת נכדיה, אלא שמהר מאוד היא הבינה שהם פחות בעניין

מאחר והמציאות העכשווית מנשלת אותי מכל תפקידיי הפעילים (מרצה, סטודנטית, אימא, סבתא אחות, דודה ,גיסה, חברה) ומשאירה אותי רק עם בן זוגי שיחייה ,חשבתי שאולי הכתיבה תקנה לי טיפת משמעות.

מגפת הקורונה דורשת להניח לנו, הסבים והסבתות. הפעם אנחנו לא יכולים לסייע ב”חופשה הזו”, כי אנו נמצאים בקבוצת הסיכון להידבק בנגיף. ולכן הקשר עם המשפחה בכלל והנכדים בפרט הופך להיות בעיקרו וירטואלי. אז במסגרת רצוני להיות סבתא מעודכנת ומחוברת לנכדיי, למדתי ליצור שיחת ועידה בוואטסאפ. בהתרגשות רבה החלטתי להתקשר לארבעה נכדיי הגדולים (2 מכל בן), ולקיים  איתם שיחת ועידה.

ראשון התקשרתי והעליתי על המסך את מתן, נכדי בן ה-11, ששלח חיוך מופתע כאילו שואל: “מאיפה צצת עכשיו סבתוש?”. עומר, אחיו בן ה-8, הצטרף גם הוא לפריים ושאל: “מה איתי?”. “גם אתה, חמוד שלי, הצמד למתן”, אמרתי, “ותמתינו, אני מצרפת גם את בר וגל “. “טוב”, ענה מתן, שלא נראה נלהב במיוחד. עומר הנהן בראשו בהסכמה. ומיד צרפתי גם את בר בת ה-11 ואת גל בת ה-10 לשיחה.

אין מאושרת ממני לראות את ארבעתם מציצים אלי ממסך הסלולר, גאה שאני שולטת כמותם בטכנולוגיה. מחכה שאחד מהם יגיד “איזו סבתא מגניבה”, אך זה לא קרה.

אט אט הבנתי שהשיחה מתנהלת לה במוטיבציות שונות – אני בהתרגשות, רוצה לדבר, לשמוע שהם דואגים לי, שהקציצות גבינה שלי חסרות להם, שלאחרונה לא שיחקנו ארץ עיר או דמקה, לא הלכנו לסרט או להצגה, וגם לא בילינו במקדונלד (ומזמן הם לא שמעו אותי אומרת להם “אני קונה לכם מקדונלד, אבל תדעו שזה אוכל לא בריא”). ואילו בזמן הזה, כל אחד מהם שולח עין תורנית למסך ובמקביל עסוק בענייניו: מתן מסובב את הקובייה ההונגרית, עומר כנ”ל, בר במחשב שלה כנראה בשיחה נוספת עם חברה וגל מביטה ישר למסך כשואלת:”סבתא, באמא שלך, מה את רוצה?”.

בר מציעה שאולי נעבור לשיחה בזום (עוד טכנולוגיה שלמדתי לאחרונה, אך עדיין איני שולטת בה), “אוקיי” אני אומרת “אז תשלחי לנו לינק שנתחבר”.
“סבתוש, לא עכשיו. קודם תורידו  את האפליקציה של זום לטלפון שלכם. ויותר מאוחר אזמין אתכם לשיחה”. ארבעתם  מיהרו להנהן בראשם להסכמה. השיחה ארכה פחות מדקה. כל אחד מנכדיי האהובים ירד מהשיחה, תמונתם  נסגרה ועל המסך שלי הופיעה תמונת שומר המסך הקבועה.

הייתרונות בקורונה

לקורונה הארורה הזו יש גם יתרונות, אחד מהם הוא המפגש שלנו עם מצבים ורגשות שבשגרה אנחנו לא תמיד נותנים להם ממקום. אני זוכה לאהבתם ויחסם החם של נכדיי בפגישות שלנו, כשהאינטראקציה אינה וירטואלית, אלא פנים אל פנים. הם נהנים מקציצות הגבינה שלי כשהם באים אליי, אנחנו אוהבים לשחק ביחד ארץ עיר ודמקה. הם שמחים ללכת איתי להצגות, מתמסרים להיותם איתי. ולעיתים אף מסרבים ללכת הביתה שהמפגש מסתיים. עם זאת, יש זמנים שאני לא בראש שלהם, וזה בסדר. גם אם יש קורונה  באוויר וסבתוש בקבוצת סיכון. זה מה שהתחוור לי היום בשיחת הוועידה איתם: היום ממש, אבל ממש, לא הייתי בראש שלהם, אבל זה לא אומר כלום על הקשר שלנו.

החלטתי לא להיעלב (החלטה לא קלה), וסירבתי להקשיב לקולות האחרים שבתוכי שביקשו/דרשו שארגיש אחרת. היום התחדד לי שוב איך הפרשנות שלנו לסיטואציות היא זו שמתדלקת את הרגש ואיך פרשנות אחרת יוצרת רגש אחר – והכל בידינו.

אז נראה לי שבינתיים אתאמן באפליקציית זום ואמתין עד שבר תחבר אותנו שוב לשיחת ועידה. ולכולנו אאחל שנחזור לשגרה, שהפכה כל כך לא מובנת מאליה וגרמה לרובנו להסתפק אך ורק בחזרתה.

הכותבת היא מנהלת אקדמית בתכנית להדרכת הורים במרכז אקדמי רופין, בעלת קליניקה פרטית ליעוץ משפחתי.

אימהות בצל הקורונה: ”הילד שלי תקוע בחו”ל”

איך תפקידם של המורים שוב הפך לבדיחה עצובה?

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.