fbpx

אימהות בצל הקורונה: ”הילד שלי תקוע בחו”ל”

במשך שנים הבן של דורית משלניק תכנן את הטיול אחרי הצבא לחו”ל, והוא לא אפשר לשום דבר לעצור מבעדו לממש את החלום הזה- מיד אחרי השירות הוא ארז תרמיל ונסע לעשרה חודשים. אלא שאז הגיעה הקורונה. עכשיו, כשהוא רוצה לחזור הביתה, לא בטוח שהוא ימצא את הדרך

השיח הציבורי, בימים אלו, מתמקד בעיקר במשפחות הצעירות שבהן ילדים קטנים. מרבים לדבר על קשיי ההתמודדות של ההורים: איך להעסיק את הילדים כל כך הרבה שעות בבית? כמה שעות מסך נכון/לא נכון לאפשר להם? האם להקפיד על שעות שינה? ועוד שאלות וקושיות כשלאף אחד באמת אין תשובה אחת ברורה ומדויקת שנותנת הוראות הפעלה. תאמינו לי שאני מבינה את המקום של הבלבול, הכאוס, הקשיים, העצבים והדילמות. גם אני הייתי שם. אבל אני רוצה, דווקא עכשיו, לכוון את הזרקור למשפחות שלא נמצאות בלב הדיון הציבורי – המשפחות עם הילדים הבוגרים יותר והדילמות שלהן.

בני בכורי יחגוג עוד שלושה חודשים את יום הולדתו ה-23. עד היום באמת שלא היו יותר מדי קשיים בתהליך גידולו (אם שמים בצד את גיל ההתבגרות, הכעסים, המריבות עם האחים ושרות צבאי קשוח שבעטיו נגזלו ממני שעות שינה רבות). עוד לפני הגיוס, בכורי החל את הספירה לאחור עד ליום המיוחל בו הוא ימריא לטיול הגדול של אחרי הצבא. לאורך כל השרות, נושאי השיחות בבית הצטמצמו ועסקו סביב “הטיול” (עם משפטים כמו “הזמן עובר לאט”, “כשאני עוצם את העיניים אני יכול לנשום את האוויר שם”, “אני כבר רואה את עצמי רוקד בקרנבל”…). הכסף נחסך, נקנה ציוד יקר ערך, המסלול תוכנן בצורה מדוקדקת כמו מבצע צבאי, היה ברור באיזו מדינה יניח ראשונה את כף רגלו, כמה ימים ישהה בכל אזור ומאיזו מדינה יצא בחזרה הביתה.

היום המיוחל הגיע, ליווינו לנתב”ג, ההתרגשות הייתה בשיאה ונפרדנו בידיעה שנשוב ונתראה בעוד עשרה חודשים. אבל כמו שאומרים במחוזותינו “בני האדם מתכננים תוכניות והגורל צוחק להם בפנים”. חלף חודש, חלפו חודשיים, הבכור מטייל, נזרק ב”חושות” של דרום אמריקה, מאושר עד הגג, שוכח (או מנסה לשכוח) מהיכן הגיע. שלווה פסטורלית מועברת בתמונות, פרצופים מחייכים, חופש אמיתי. עד שלפני כשלושה שבועות, המלכה האם הפציעה והגיחה לחיינו – מדאם קורונה.

הגורל צוחק בפנים

השיחות שהיו מגיעות אחת לשבוע-שבוע וחצי ממנו, התחלפו בשיחות יוצאות מהארץ אחת ליום-יומיים, הבכור התחיל לאבד את זה! לא ברור לו מה הלחץ? למה הסטרס? “בברזיל הכל מעולה, שום דבר רע לא יכול לקרות במקום כזה”, הוא טען. יש לציין שבאותה תקופה דרום אמריקה לא תפסה מקום בדיווחי החדשות ביחס להתפשטות המחלה, אבל אני החלטתי שיש צורך לדבר על זה. הריקושטים שהגיעו ממנו היו קשים: “אתם דופקים לי את הטיול, קשה לך לשחרר שליטה, תתמודדי עם המרחק” ועוד פנינים שכאלה. היה קשה לי להעביר את תחושות החרדה שמתפשטות בארץ, את מצב הדכדוך, את תחושת הבידוד, הבדידות, הסגר והמחנק. ניסיתי להסביר, לשכנע, פניתי להגיון (“יסגרו את המדינות ולא תוכל לחזור גם אם תרצה” – “אני לא ארצה”) וללב (“אני ארגיש טוב יותר אם בתקופה כזו תהיה קרוב, מה יקרה אם תצטרך בידוד? מי יטפל בך?”). אבל להכל הוא ענה: “אני לא אצטרך! אני אסתדר! את לא מבינה שפה אין כלום? תפסיקי להקשיב לחדשות!”.

שום דבר לא עזר. החשש, הפחד, התסכול והכעס החלו לעלות, הרגשות השליליים התיישבו כגוש בגרון ללא יכולת לבלוע או לירוק אותם. אלא שאז הגלגל התהפך. בשלושת הימים האחרונים, החלו להגיע הדיווחים המבהילים גם מדרום אמריקה – ברזיל, קולומביה ופרו הצטרפו למדינות נפגעות קורונה. לאט לאט הוטלו סגרים ומגבלות גם במדינות אלו, הטבעת הלכה והתהדקה גם שם. ואז, פתאום בשעה 3:00 לפנות בוקר, הטלפון צלצל. קפצתי בבהלה שגברה כשראיתי מי על הקו:

– “הכל בסדר? אתה מרגיש טוב?”
– “כן הכל בסדר, תסגרו לי טיסה חזרה הביתה”

אז הטרוף התחיל

אנחת רווחה. אלא שאז הטרוף התחיל. טלפונים לחברת התעופה להקדמת כרטיס הטיסה הבהיר שלא ניתן להקדים כי צריך לשנות את יעד החזרה, אבל גם זה לא אפשרי כיוון שהחברה לא תטוס בזמן הקרוב מהיעד החדש. מתחילים לחפש חברת תעופה אחרת, אבל מצב הטיסות קשה עד בלתי נסבל ואין מקומות חזרה בקרוב. מדד הלחץ עולה לעוצמות אחרות. הלב דופק במהירות, הנשימה נעתקת תכופות, בלבול, קוצר רוח, כעס ופחד משתק.

נכון לעכשיו, מסתמן סיכוי להחזיר אותו עם שני קונקשנים, דרך שתי ארצות. העניין בטיפול. אני מאחלת לי ולו שידרוך כבר על אדמת ישראל, כשלא משנה מהיכן יהיה צריך להרים את הרגל במקור.

הכותבת היא אמא לשלושה, יועצת חינוכית ומטפלת cbt

משבר הקורונה: כשהילדים מתחילים לפרוק עול

מגיפת הקורונה: האם שומרים גם על החיילים?

commentIcon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.