fbpx

גבר הולך לבידוד: יומנו של אב בצל הקורונה

גיחה קצרה לקפריסין עלתה לאריאל קרס בשבועיים ללא מטלות או מחויבויות. משתלם, לא?

בתחילה חשבתי שלא היה לי מזל. אם הייתי חוזר מקפריסין יום אחד מוקדם יותר, הייתי ממשיך בחיי כרגיל, ממשיך לעבוד וללמד גיטרה ולהתפרנס. כעת עליי להיכנס לחדר קטן, להתבודד בו ולהפסיק הכול: להפסיק לעבוד, להפסיק אפילו לצאת החוצה, להפסיק לנסוע לסידורים וקניות, להפסיק מגע עם בני משפחתי ולחבוש מסיכה ככל שמתאפשר. וכמובן, לרחוץ ידיים כל הזמן, לחטא את עצמי ואת סביבתי. חיים סטריליים.

כשירדתי מהמטוס עוד הכול היה בסדר, אבל הבחור החביב שמכר לי את כרטיס הרכבת החזיר אותי למציאות. הוא אמר לי שאני אמנם יכול לנסוע בזחל הצפוף, הדחוס והאטום עד כרמיאל, אבל כאשר אגיע הביתה, הוסיף, אכנס מיד לבידוד. בום, ריאליטי צ’ק. זה נשמע לי רק חצי הגיוני, אבל עשיתי כדבריו. למחרת כבר נאסר על החוזרים מחו”ל גם לנסוע ברכבות מנתב”ג, ואולי בוטלה לגמרי הרכבת מנמל התעופה, אני לא סגור על זה.

טריפל נופש

“למה בכלל נסעת לחו”ל?”, נזף בי אבא שלי. הוא נוהג לנזוף בי לפעמים. הסברתי לו שנשלחתי במשימה עיתונאית. כאשר המראתי באותו יום שישי גורלי, ההוראות לשעת חירום היו עדיין בחיתוליהן, אמרתי לאבא שלי. באמת ובתמים לא חשבתי שיתקבלו הוראות שעה מחמירות שייאלצו אותי להיכנס לבידוד כשאחזור, מה גם שקפריסין לא הייתה אחת מהמדינות הנגועות, נכון ללפני שישה ימים.

אבל עכשיו אני חושב שדווקא היה לי מזל. שורות אלו נכתבו ביום השישי לבידוד. קל זה לא, אבל יש בהחלט דברים גרועים יותר. לכאורה שום דבר לא השתנה, אני סתם יושב לי בבית שלי ולא עושה כלום כרגיל. אבל האמת היא שהכול השתנה.

אני די נהנה. אני מרגיש משוחרר מאוד. אין לי דאגות עבודה על הראש. הכול עומד במקום, הכול בהולד. נעצר. אני מהרהר בערגה בחופשה הקפריסאית שלי. איזה אי, איזה אי. היא הייתה מהנה מאוד – והנה עכשיו אני כבר בחופשה נוספת, של שבועיים בידוד, וגם אם הכול יחזור לקדמותו ונגיף הקורונה יתפייד מחיינו, הרי שב-31 במרץ מצפה לי חופשת הפסח – שגם בה אני לא עובד. מה שנקרא, נופש משולש. טריפל-נופש. איך לא חשבו על זה קודם? נוגה ניר נאמן, לטיפולך.

גבר הולך לבידוד: יומנו של אב בצל הקורונה

בינתיים כולם מתייחסים אלי כאילו אני על ערש דווי. “נו, אתה מרגיש יותר טוב?”, שואלת השכנה ממרחק של יותר משני מטר. “מרגיש נהדר, כי אני לא חולה”, אני מזכיר לה. “אני רק בבידוד”. כולם מאחלים לי “רק בריאות” למרות שאני בריא כמו שור והמנוחה הממושכת גורמת לי להרגיש טוב יותר מאי פעם. ועדיין אני מרגיש שמנקודת מבטה של הסביבה אני נוטה להיאסף אל אבותיי, או גרוע יותר – להוות משכן ובית גידול לווירוסים המשוננים האכזריים. אני מנודה. אימא שלי אומרת לי: “תשמור על עצמך”. ממה אני צריך לשמור על עצמי? אני הרי מבודד מהעולם.

בני המשפחה שלי לומדים על בשרם איך החיים מתנהלים כשאבא מושבת. הכניסה לחדרי המבודד נעשית על קצות האצבעות, ונראית כמו נשף מסיכות. מכינים לי דברים, אוכל, קפה. לא נותנים לי להתאמץ. אסור לי לצאת לזרוק את הזבל או למחזר אריזות. בטח שאסור לי ללכת לקניות, או לצאת לסידורים. כך נגזר על בני המתבגר ועל אימא שלו לבצע את הקניות והסידורים, אבל רמת המיומנות שלהם במטלות אלה נמוכה מאוד, ולכן הם עושים כל שגיאה אפשרית כמו לקנות יותר מדי חלב, פחות מדי בצל, דווקא את החמאות היקרות וכדומה. כאב מבודד, מותר לי להגיד להם להביא לי דברים, למשל את המגבר של הגיטרה החשמלית מחדר המוזיקה. כי אם אני מושבת, לפחות שאשתפר בנגינה, לא? בערב הסבתא שולחת לי עוגת פרג, הסבא את תנחומיו, למרות שטרם התגלה אצלי ולו סימפטום אחד. השתלטתי על המחשב ואני רואה סרטים, סדרות וקליפים של מטאל ופאנק מהבוקר עד הערב – וראו זה פלא, אף אחד לא מפסיק אותי באמצע ודופק לי על הגב שאצא לתלות כביסה או שאסיע אותו לפה או לשם. גן עדן.

זן ואמנות אחזקת הקורונה

אחד מהשיעורים החשובים שלמדתי בחיי, ואף כתבתי עליו בספרי “הורות איטית”, הוא “להיות ברגע” – לחיות את ההווה, לא לתכנן קדימה. אין עבר ואין עתיד – הכול קורה כאן ועכשיו, ואני זורם עם זה. מובן שזו קלישאה, אבל נגיף הקורונה בהחלט תומך בה: בבידוד אני חי מרגע לרגע, משעה לשעה, מיום ליום. אין שום אפשרות לתכנן מה יקרה בעוד חודש – רציתי לקנות כרטיסים לבודפשט כי הזמינו אותי להופיע שם בקיץ. כרגע אפילו לא ברור אם יהיה קיץ, ואם הוא אכן יגיע – האם יהיו טיסות? הופעות? לך תדע. אז כרגע אני לא מתכנן כלום.

גבר הולך לבידוד: יומנו של אב בצל הקורונה

התקשורת עם העולם נעשית בפייסבוק ובעיקר בוואטסאפ. הפכתי, מסתבר, לחתיכת קרצייה כשאני מווצאפ לכולם – כולל בניי הגדולים שעושים את שביל ישראל – מה קורה ומה נהיה. תשלחו תמונות, אני מפציר בהם. אני באמת רוצה לדעת ולראות מה קורה שם בחוץ. הבנים לא מאמינים לי שאני בבידוד, חושבים שזו עוד אחת מהבדיחות החצי-מצחיקות של אבא.

אבל השהיה בחדר האטום – סליחה, בחדר המבודד – היא גם זמן של חשבון נפש בשבילי. אני מנקה הכול מאבק, מתמקד, קורא את הכתבות, הספרים והקומיקסים הישנים שלי, עובר על הארכיון – ארגזים עצומים ששוקלים 30 קילו כל אחד ומלאים בהשד יודע מה שציוויתי על נתיניי להכניס לי לחדר. האי-ודאות הורגת אותי, אני לא יודע מה יצפה לי שם בחוץ כשאצא מהחדר בעוד תשעה ימים. האמת, הגיע הזמן להכין את עצמי נפשית לאפשרות של בידוד נוסף – למה לא בעצם? הקורונה היה מידבק ויישאר מידבק גם אחרי שאצא מכאן. בינתיים אני צופה בנטפליקס בסדרה “וירוס ללא גבולות” (באמת!) ובסרטי אפוקליפסה בנטפליקס – ברוך השם, יש הצפה של הסוגה הזו. למעשה נראה כי אלה הסרטים היחידים שהם מפיקים.

יתרונות הבידוד

האם יש לבידוד גם יתרונות? ודאי. ראשית לא צריך לעבוד – הקלה נפשית אדירה (שעשויה בהחלט להכביד בקרוב על חשבון הבנק, אבל אני אופטימי למרות החל”ת). לא צריך להיות בחוץ ולפגוש אנשים, פעילות שלא חביבה עליי בלשון המעטה. לא צריך להתחבק ולהתנשק עם זרים כמנהג הישראלים. א-מחייה. יתרון נוסף הוא שבני משפחתי קולטים לפתע מה יהיה אם האבא שלהם יפסיק לתפקד יום אחד ומעריכים אותי הרבה יותר, לפחות כך נדמה לי. בנוסף, אני לא צריך להמציא יותר תירוצים כדי להתחמק מאירועים או מארוחות משפחתיות. תענוג. לא צריך לחשוב איך אני נראה או איך אני מתלבש, ולכן אני מסתובב כל היום בפיג’מה מרוטה ומרושלת. לשבת בבית בערב ולא לעשות כלום הפך להיות הדבר הטרנדי, הסקסי והלוהט לעשות. אני חי את החלום ונהנה מכל רגע! רק מקווה שלא אתעורר לסיוט.

הכותב הוא מחבר הספר “הורות איטית”, אבא לשלושה ילדים, עיתונאי ומוזיקאי 

משבר הקורונה: כשהילדים מתחילים לפרוק עול

מרד נעורים? לא בגיל ההתבגרות שלנו

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.