לכאורה פרפקציוניזם היא תכונה אידאלית, במיוחד בעולם הנמדד על פי הישגים גשמיים, אלא שמקרוב מבחינים שזו תכונה שעלולה להיות גם הרסנית ליכולות של ילדנו
פעם מזמן, השתתפתי ביום הכנה לראיונות עבודה. אני זוכרת שדנו בשאלה – מה עונים בראיון עבודה על השאלה השכיחה והמאוסה: “ספרי מה התכונה הכי שלילית שלך?”. אני אמרתי שאענה שאני פרקציוניסטית. הרי הפרפקציוניזם הביא אותי לכאן – אני לא סומכת על עצמי ועל העולם שיהיה בסדר. אני לא משאירה שום דבר לגורל. חשבתי שעניתי טוב, אבל הפסיכולוגית חייכה והמליצה לנו בחום לא להשתמש במושג השחוק הזה בראיונות עבודה.
מאז בגרתי והשכלתי, ובכל פעם שאני נתקלת בקליניקה או בבית בתכונה הזו – אני מוטרדת. למה? כי פרפקציוניזם הוא סבל. כשהוא משתלט על המחשבות, קשה לעצור אותו. הוא מנהל את ההתנהגות וגורם לנו לעשות שוב ושב את המשימה, עד שהיא תהיה מושלמת. ההורים והחברים שלנו רואים את התוצאות ונותנים לנו פידבקים מעולים, אבל רק אנחנו מבינים כמה סבלנו כדי להשיג את התוצאה הזו.
שלא תבינו לא נכון – בשגרה הפרפקציוניזם היא תכונה לא רעה בכלל, שעוזרת לנו להגיע להישגים בלימודים ובעבודה ומאפשרת להתמיד במשימות משעממות אבל הכרחיות. הבעיה עם פרפקציוניזם מתחילה כשיש עומס משימות. במצב הזה יש סכנה שהפרפקציוניזם לא יאפשר לנו תעדוף ונתקע על משימה אחת יותר מדי זמן.
המחיר שמאחורי הציונים
מכירים את הילדה שהתרגלה לקבל 100 או מינימום 95 במבחן? לקבל 100 זה כיף. כל החברות שלה משוות את עצמן אליה והיא שמחה, היא באה הביתה ומקבלת חיבוק. כולם מאוד גאים בה. אבל האמת שאף אחד לא רואה היא שהילדה מתכוננת למבחן ולא מסוגלת להפסיק. בראש שלה חולפות תמונות מפחידות של ציון נכשל. היא מדמיינת איך המורה מניחה בזלזול את המבחן על שולחנה ואומרת לה שממנה ציפתה ליותר. התעודה בסוף השנה תהיה עלובה ובסוף היא בכלל לא תקבל תעודת מעבר לשנה הבאה. המחשבות האלו גורמות לה להתעכב על כל סעיף המון זמן ולא להתקדם. היא לא מסוגלת להגיד לעצמה שהיא יודעת את החומר. היא לא יוצאת מהחדר, לא מצטרפת לארוחת ערב. היא חורשת.
הורים שלא נבהלים מהתכונה הזו חושבים שזה דווקא מעולה – הרי עדיף ילדה חרשנית על פני ילדה שלא אכפת לה כלום. הם גאים בה ובהישגים שלה, אלא שעם הזמן גדל עומס הלימודים ואי אפשר יותר ללמוד לכל מבחן במשך שבועות. ממבחן למבחן היא תתעייף אבל לא תהיה מסוגלת לשחרר, לחמול על עצמה ולהגיד שהיא למדה מספיק. היא לא סומכת על עצמה ולעולם לא תחשוב שיהיה בסדר .
הפרפקציוניזם עלול להוביל אפילו להחלטה לא לגשת למבחן, אם היא מרגישה שהיא לא יודעת מספיק ולא למדה מספיק. היא לא מסוגלת להתמודד עם ציון בינוני. כל הדימוי העצמי שלה בנוי על הצלחות. בקצה הקיצוני של התמונה – יש תלמידים פרפקציוניסטים שלא מצליחים להתמודד עם עומס הלימודים ולאט לאט נסוגים מבית הספר. החשיבה הנוקשה שמאפיינת את גיל ההתבגרות, ובמיוחד מתבגרים פרפקציוניסטים, עלולה להוביל לעיוות חשיבה של הכל או כלום. לדוגמה “אם קיבלתי ציון נמוך במבחן האחרון – אני לא שווה כלום”, או עם נעדרתי מבית הספר בשבוע האחרון לעולם לא אצליח להשלים את החומר”.
אז מה עושים?
קודם כל מזהים שיש כאן בעיה. אחר כך יש מספר צעדים שכדאי שניקח על עצמנו:
- מסתכלים על עצמינו בכנות. ילדים פרפקציוניסטים גדלים בדרך כלל בבתים שבהם לפחות אחד ההורים הוא פרפקציוניסט.
- מספרים לילדה על כישלונות שלנו ואיך התמודדנו איתם. הילדים שלנו חושבים שאצלנו הכל נוח וחלק בחיים. נסו לספר להם על כישלונות מפוארים (לא כישלונות של דיסני, עם סוף טוב). זה יעזור לקרבה ביניכם ויאפשר להם להבין שהחיים הם לא שחור או לבן.
- מפסיקים להסתכל על התוצאה ומתחילים להתבונן על הדרך. אם הדרך להישגים גבוהים היא מלאת סבל, צריך להתחיל דבר על זה. להסביר שאין שום קשר בין סבל והישגים. זה קשר שאנחנו עושים בראש שלנו וכדאי לנתק אותו. זה לא אומר שצריך להפסיק לעבוד ולהתחיל לראות נטפליקס כל היום. ובכל זאת צריך למצוא את דרך האמצע .
- אם הילד/ה מסתגרים בחדרם, מצמצמים פעילות או נתקפים בהתקפי בכי ואלימות – כדאי לפנות לייעוץ מקצועי .
ולאורך כל הדרך, כדאי להזכיר למתבגרים שמה שהם יודעים הוא טוב דיו ולעולם הם לא יוכלו להקיף את כל החומר. מבחני הבגרות ממילא בנויים על בחירה של נושאים והם יבחרו את החומר שהם מרגישים בטוחים בו.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות העובדת עם הורים וילדים בגיל ההתבגרות, מתמחה בעולמן של נערות ונשים. לאתר של הילה
