שמר ארזי, אב לילד בעל הפרעות קשב, משתף בתובנות שהוא צבר במסע של בנו
הורות בדורנו מאתגרת ומלווה בתחושות אשם ובשאלות אינסופיות לגבי מעשינו ותפקודינו. כהורים לילדים עם הפרעת קשב ולקויות למידה, תחושות אלו מוקצנות יותר – החרדות, התהיות, החששות ובצידן גם השמחות.
תחילתו של המסע הזה היה בהכחשה. אמרתי לעצמי: “אין שום בעיה, זה רק עניין של זמן, אתה סתם לחוץ. תן לו לגדול בשקט והכל יסתדר”. יחד עם זאת, בתוכי התחילו לחלחל רגשות האשם: “ידעתי, ידעתי שזה יגיע. מה עשיתי?”, אמרתי לעצמי, ובעיקר האשמתי את עצמי על יצירת דור חדש לסבל. רגשות אלו הטרידו ולא נתנו לי מנוח, אבל לא טיפלתי בהן. מציאות החיים חייבה אותנו להתעורר ולהתחיל לפעול.
השאלות הראשונות שעלו במשפחה היו – ממה מתחילים? למי פונים? מהם השלבים? כמובן שאליהן התלוו שוב הדאגה, התסכול וחוסר הידיעה, שהובילו לתחושת חוסר אונים שהובילה לויכוחים, האשמות הדדיות ואי הסכמות. זכורה לי שיחה אחת משמעותית ומכרעת. השיחה שבה החלטנו יחד כזוג, שלמרות אי ההסכמות והמחלוקות בעניין הזה, אנחנו מתלכדים ופועלים ככל שביכולותינו בעבור ילדנו. החלטה לא פשוטה שבכל יום מחדש אותגרה, אך עמלנו קשות לשמור עליה עבור השגת המטרה.
יחד עם זאת, הייתה לנו אמונה וביטחון (ללא קשר למתרחש במציאות) שילדנו יכול ויצליח. הבנו שעלינו להניח בצד את דעותינו, אמונותינו, ניסיוננו האישי ומחשבתנו, לשים את בננו במרכז ולפעול ללא לאות על מנת לאפשר לו לחוש רצוי ובעל משמעות. זה לקח זמן, האמונה בו ובנו התחזקה ואפשרה לנו להעביר אליו ולכל הסביבה את אותה אמונה: אתה יכול. אתה תצליח.
מכאן החל מסע מפרך אשר כלל אבחונים וחוות דעת של מומחים, שפעמים רבות היו הפוכות ולא ברורות. שהינו בהרבה בלבול וחוסר וודאות. לא אחת התייאשנו, אבל אף לא לרגע לא איבדנו את התקווה והאמונה בנו ובו. להרים ידיים לא הייתה אופציה מבחינתנו, כי ידענו שאם אנחנו נרים ידיים, גם הילד שלנו ירים ידיים. הדבר החשוב שהבנו כהורים הוא שבמסע הזה אין קיצורי דרך ואין פתרונות קסם. זהו מסע ארוך עם עליות, נפילות, שינויים והתאמות. הזכרנו אחד לשנייה שמה שחשוב הוא שאנחנו מתקדמים, גם אם לפעמים אנחנו טועים. ככל שהשכלנו לגלות חמלה לעצמנו, הגדלנו את יכולת ההכלה שלנו כלפי ילדנו וסביבתנו.
לאורך המסע, אימצנו שלוש תובנות עיקריות:
- הבנו שעלינו להתייחס לילד שלנו בכל הרבדים: הרובד ההתנהגותי, הרגשי, הלימודי והחברתי.
- הבנו שאנחנו לא יודעים כיצד לנהוג לכן עלינו לקבל הדרכה, על מנת להבין את ילדינו ואת הנדרש מאיתנו כדי לסייע לו.
- הבנו שעלינו ללמוד לשתף פעולה עם מערכת החינוך, ללמוד כיצד לרתום אותה עבור הצורך של ילדנו, ובעיקר לפתח גם במערכת את האמונה שהוא יכול והוא יצליח.
הניסיון האישי שלי אתגר אותי לסייע גם להורים אחרים והיום, כמדריך, אני פוגש הורים רבים איתם אני חולק את החוויות האישיות והמסקנות שלי. לפניכם כמה מהן :
- אתם הורים טובים: פעמים רבות כשאנו מגלים שלילדנו יש קושי כלשהו, אנחנו מאשימים את עצמנו, חשים שאנו הורים לא מספיק טובים. לתחושות אלו יש מקום אך אסור לנו לתת להם לנהל אותנו.
- מי שעושה גם טועה: כן, לעיתים אנחנו טועים – באמירה לא מותאמת, במעשה מיותר, מאבדים את הסבלנות ואחרי שנרגעים מתחלים רגשות האשם המביאים אותנו לפעול לא נכון. במקום לפתח רגשות אשם, זה בסדר לבוא אחר כך להתנצל, לקחת אחריות ולתקן. ילדינו ילמדו מאיתנו שיעור חשוב לחיים.
- שמשו מודל לחיקוי: כהורים אנחנו הדמות המשמעותית ביותר לילדנו, לכן חשוב שנהווה להם דוגמה גם כשזה קשה. אם אנו מבקשים מילדינו להתאפק גם כשהם כועסים, עלינו להראות להם שגם כשאנו כועסים, אנחנו יודעים להתאפק. כמו כן, חשוב להדגיש בפניהם שגם כשאנחנו כועסים, תמיד אבל תמיד אנחנו אוהבים אותם.
- העצימו התנהגויות חיוביות: פעמים רבות אנו נוטים להבליט את ה”אין”, ולהתייחס ל”יש” כמובן מאליו – וזו טעות. עלינו להעצים ולהדגיש כל התנהגות וכל עשייה חיובית, על מנת להגביר את המוטיבציה לעשייה והתנהגות מותאמת.
- טובים השניים מהאחד: ככל שנדע לשתף פעולה כהורים ביחד עם מערכת החינוך ושאר הגורמים המעורבים, כך נצליח להביא לשינוי ולהצלחה משמעותית.
ומילת סיום אליכם, שותפיי לדרך: מעבר להגדרות, לאבחונים, לציפיות והדרישות, זכרו:
מולכם ילד. ילד אחד אשר אינו מתכנן, רוצה או בוחר להציק לכם, לא להקשיב לכם ו/או לפגוע בכם או בחבריו.
מולכם ילד. ילד אחד החולם להצליח.
מולכם ילד. ילד אחד השואף להיות רצוי ונאהב.
מולכם ילד. ילד אחד הרוצה להיות ממש כמו כל אחד.
ילד אחד הזקוק לכם על מנת להרגיש יכול ושייך, להרגיש רצוי ונחשב, להרגיש שאתם שם מאחוריו, מאמינים בו וביכולותיו.
הכותב הוא מומחה לטיפול בהפרעת קשב ולקויות למידה, מחבר הספר “אל תוותרו עליי” – מדריך מעשי להתמודדות עם הפרעת קשב ולקויות למידה
10 הדיברות להורות לילדים עם הפרעות קשב
מה הקשר בין הפרעת קשב לדיכאון?
