ההתאבדות של בנות הדודות חני סוליש (19) ושטרנה שרה קלפמן (24) בירושלים מזכירה עד כמה התופעה הזו שכיחה בקרב צעירים, ומה אפשר לעשות כדי למנוע אותה
זו קריאה לעולם:
שתי בנות יקרות התאבדו. וכולם רצים להאשים את ההורים והמשפחות, הדת וכו’. אני רוצה לספר לכם שאובדנות מגיעה מכאבים שאוכלים אנשים מבפנים. לרוץ להאשים את ההורים ואת הדת עוזר לנו להרגיש ש”לנו זה לא יקרה”, ובכך להזמין את האסון הבא.
אנשים אהובים ועטופים מתאבדים לא פחות מאנשים שלא קיבלו אותם. ויש אנשים שלא קיבלו אותם וגרשו אותם שנלחמים על החיים וחיים טוב. וגם חילונים מתאבדים. וגם אתאיסטים מתאבדים. וגם דתיים מתאבדים.
אישיות רגישה ועדינה עם נטייה לדכאון וראיית שחורות היא תוצאה של מבנה נפש. ההסתרה והבושה הן אלו שלא מאפשרות לנו לראות את המציאות נכוחה, לא להיות מודעים לאפשרות קשה כזו.
אנחנו כחברה צריכים להיות מודעים לאובדנות ורגישים לאיתותים. להאמין שמישהו קרוב אלינו יעשה צעד קיצוני כל כך.
אז הגיע הזמן לדבר על זה ולהגיד את המילה הנוראית בקול: הבנות לא נפלו! הן התאבדו!
המחקרים מראים שהאפשרות לדבר על זה יכולה דוקא להפחית את האובדנות ולא להעלות אותה. אז בואו נדבר על זה בקבוצות הורים למתבגרים, בקבוצות של בני נוער מתבגרים, בתקשורת. בואו נעורר שיח. נפסיק לפחד לדבר על זה. אפשר להציל את הנער או הנערה הבאים. רק צריך להפסיק להסתיר ולפחד.
בואו נסתכל לאנשים האלו בעיניים. נבין אותם נעזור להם. בואו נהיה מודעים לזה.
500 אנשים מתאבדים בארץ כל שנה, זה פי אחד וחצי מההרוגים בתאונות דרכים ולכן כחברה וכמערכת עלינו לחבק חזק את המשפחות וההורים שעוברים כעת את הימים הכי קשים שתוכלו לדמיין. ולא להסתיר יותר.
יהי זכרן ברוך.
הנשיא ריבלין: “נתוני דוח המועצה לשלום הילד מדאיגים מאוד”
אחד מכל חמישה נערים חשב מחשבות אובדניות. כיצד ניתן למנוע זאת?
