fbpx

חבורת המקובלים

חבורת המקובלים

“את לא מתארת לעצמך איזו בעיה יש לי עם הילדה”, אמרה לי חברה בנימה היסטרית מעט, “מתארגנת בכיתה שלה קבוצה של מקובלים והכניסו לשם את החברה הכי טובה שלה, אבל אותה לא. היא כל הזמן יושבת בבית ובוכה. היא לא רוצה ללכת לבית הספר או לפגוש חברות. אני לא יודעת מה לעשות”.

“מה?”, עצרתי את שטף ההיסטריה, “אני לא מבינה על מה את מדברת, תסבירי לי לאט מה קרה”.
“בכיתה של הילדה מתארגנת בשבועות האחרונים קבוצה של מקובלים”, היא חזרה על דבריה באיטיות וניסתה למתן את הנימה ההיסטרית. “הם נפגשים כל יום אחר הצהריים, הולכים לאכול גלידה או פיצה, מתקשרים אחד לשני ובשישי גם עושים מסיבות”.
“נו ו..”, זירזתי אותה.
“גל, החברה הכי טובה של בתי נמצאת שם, והבת שלי לא. היא לוקחת את זה ממש קשה ואני לא יודעת איך לעזור לה. אולי אני אדבר עם מישהו מהילדים שיכניסו גם אותה לקבוצה? אולי אני אדבר עם המורה שלה?”.
“השתגעת?”, נחרדתי, “את רק תחמירי את מצבה”.
“אז איך אני יכולה לעזור לה?”, היא שאלה, “מה אני אעשה?”

“מה דעתך להסביר לה שלהיות בקבוצת המקובלים זו לא תמיד הבחירה הטובה ביותר?”, הצעתי. “אולי תסבירי לה שהדשא של השכן לא תמיד ירוק?”
היא שללה את הצעתי והמשיכה לדבר, אבל אני כבר לא שמעתי כי שקעתי בפלשבק מעברי. נזכרתי פתאום איך בדיוק בגיל הזה הגעתי לגור בחצור – בסיס צבאי. הייתי ילדה חדשה ותמימה שאמא שלה הבטיחה לה שכל הילדים יאהבו אותה ושהכל יהיה נהדר. אבל הכל היה רחוק מלהיות נהדר. הילדים בחצור נחלקו לשתי קבוצות: המקובלים ואלו שחלמו להיות מקובלים. קבוצת המקובלים הייתה סגורה ומגובשת, והדבר האחרון שהם רצו היה להכניס מישהי חדשה לחבורה שלהם. במשך חודשים על גבי חודשים טוויתי רשת עדינה והדוקה, שבה ניסיתי לחבור לילדים הנכונים ולהיכנס לחבורה. בסופו של דבר הצלחתי. ומה רבה הייתה הפתעתי לגלות שהחיים בחבורה הרבה יותר קשים מאשר מחוץ לה. הילדים בחבורה היו עסוקים בשמירה על מעמדם, ובעיקר נאבקו כדי להוכיח לאחרים שהם חזקים ושולטים. זה גרם להמון חיכוכים, מריבות קשות ועימותים לא נעימים, שרוע לא נגרע מהם. כעבור כשנתיים עזבנו את חצור וחזרנו להרצליה, ולי הייתה אפשרות להתחיל התחלה חדשה. כעת, למודת ניסיון, כבר לא ניסיתי להיות בחבורת המקובלים אלא רק לרכוש לי חברים טובים ולוודא שכיף לי בחיי היומיום.

כעת, עמדתי מול חברתי, ולא ידעתי איך להסביר לה את כל זה. בסופו של דבר הבהרתי לה שמקובלים ולא מקובלים יהיו בכל מקום וכנראה גם בכל דור, ואין לי ספק שעם כל סדרות הטלוויזיה שהילדים רואים היום הבעיה הזו רק הולכת ומחריפה. בסדרות האלה, מי שלא מקובל הוא חנון ואין אמצע. ואולי זה הפחד הגדול של הילדים, להיות משהו בסגנון “בטי המכוערת” ולא בסגנון “היי קרלי”. ובכל מקרה, הצעתי לחברתי, כדאי שהיא תסביר לבתה שרוב ילדי הכיתה הם הלא מקובלים, ושחוץ מזה מדובר בדברים משתנים, ומי שמקובל היום לא בהכרח יישאר מקובל גם מחר. מה שחשוב הוא להיות שלם עם עצמך ופשוט להיות מי שאתה.

לפוסט הבא של נירית: הבוק

commentIcon

3 תגובות

  1. נירית, ממש תיאור טוב של כל העניין.. אני חווה את זה באותה צורה עם בתי בת ה-12.

    נשמע ממש מוכר… מסתבר שכולנו עוברים דברים דומים וכך גם ילדינו.
    כנראה שאין ברירה ופשוט צריך להתמודד, וכמו שאת אומרת הרוב הם באמת ה”לא מקובלים” ומי שעכשיו למעלה יכול להיות מחר למטה ולהיפך…

    ממש אהבתי את הבלוג.. מצפה להמשך!!

  2. פגשתי ברחוב את אחת “המקובלות” – החתיכה הלוהטת ביותר של ימי התיכון

    מה זה שמחתי לראות שהיא שמנה והתכערה!

  3. נכון מאוד! אבל באמת הדרך הטובה ביותר זה להוכיח להם ולהסביר שהגלגל מסתובב.
    ושבין שחור ללבן יש המון גוונים של אפור…..

סגור לתגובות.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.