שיעור בלמידה

לחן קרופניק לא היה קל להעביר את בנה לבית ספר לחינוך מיוחד, אבל דווקא שם הם גילו מודל למידה שלכל בית ספר בארץ כדאי לאמץ

בשנה שעברה קיבלנו החלטה מאוד לא קלה – להעביר את הבן שלנו לחינוך מיוחד. למרות שידענו שצריך וכדאי ומומלץ, למרות שאנחנו האחרונים שאכפת להם ‘מה יגידו’, זו עדיין היתה החלטה קשה. שלא תבינו לא נכון, אני ממש לא חושבת שמערכת החינוך מתאימה לילד שלי או לילדים בכלל, ואני חושבת שהגיע הזמן (מזמן!) שהיא תעבור מהפך במקום לנסות בכוח להמשיך להתאים אליה ילדים, אבל פחדתי מהרעיון של בית ספר שמוגדר כחינוך מיוחד. אלא שכמה שפחדתי – ככה הופתעתי. לטובה. ולא רק שהופתעתי, היום אני חושבת שכל בתי הספר בארץ – בלי יוצא מן הכלל – צריכים להיראות ולהתנהל כמו בית הספר של הבן שלי. ושילד – כל ילד – לא צריך להילחם במערכת, להרגיש שונה, לקבל את ההגדרה “בעל צרכים מיוחדים”, בכדי לזכות בחינוך שכזה.

אדלג על השלב של מספר הילדים בכיתה (ממוצע 8) ומספר המורים (2 בכל כיתה) ועל נראות בית הספר ואעבור להבדלים היותר מהותיים בין בית הספר של הבן שלי לבין בתי ספר “רגילים”: לפני הכל, הילדים לא נמדדים על פי הציונים שלהם והיכולות הלימודיות שלהם. ברור שהם לומדים, אבל זה לא מה שהכי חשוב. מה יותר חשוב? ערכים כמו הקשבה, כבוד לאחרים, שיתוף פעולה, יחס בינאישי, שמירה על ציוד אישי ועל הסביבה. וככל שהם מתמידים בכך יותר, הם מבינים כמה זה טוב וגם מקבלים על זה חיזוקים.

אומרים שיש לימוד אחר

הלימודים לא מוזנחים לרגע. הם פשוט אחרים, משום שהם מותאמים לכל ילד וילד. ממש כך! בשבועות הראשונים של בית הספר, עוד לפני שהילד בכלל הבין שנגמר החופש הגדול וכבר התחילו החגים – הם תרגלו ולמדו להיות ביחד. ככיתה. כקבוצה. הלימודים האמיתיים, עם ספרים וחוברות, התחילו אחרי החגים, כשהילד כבר הכיר את המסגרת והיה מוכן ללמידה. בנוסף, העובדה שיש כמה ילדים באותה כיתה ממש לא אומרת שכולם לומדים באותה רמה, כי בזמן שהיה בתחילת השנה, הצוות בדק, אבחן והחליט באיזו רמה ילמד כל ילד וילד, בהתאם ליכולות שלו ולא לפי השנתון שלו. הם גם לא לומדים שעה שלמה (איזה ילד יכול להקשיב בשקט בזמן שהוא יושב ליד שולחן, שעה שלמה?), אלא חלק מהשעה ולאחר מכן מתרגלים ועוסקים בדברים אחרים.

ועכשיו למקצועות – נכון יש לימודי ליבה, ויש גם אמנות וחינוך גופני וגיאוגרפיה. אבל יש גם אמנות סביבתית, ושיעור תופים. יש אומנויות לחימה, כישורי חיים (הם אפילו למדו את מודל אפר”ת!), יש אילוף כלבים ובחטיבה ובתיכון יש גם גינה טיפולית, מטבח טיפולי וטיפול בחיות. כל הכלים שהם באמת באמת יצטרכו בחיים ויותר מזה.

ועוד לא סיימתי! בית הספר הוא כמו כור היתוך של ממש, ממש פרסומת לחברה הישראלית כפי שהיא צריכה להיראות: מורים מהמגזר הדתי, החילוני, מורה ממוצא אתיופי וממוצא רוסי ואפילו מורים ערביים שמלמדים את הילדים מילים בערבית – כי כשחיים ביחד בדו קיום צריך להבין זה את זו, לא? וזה נעשה בצורה כזו שמקבלים את כולם ביחד.

רגע לפני שתגידו ‘טוב נו זה חינוך מיוחד ויש תקציבים’ או שתחשבו שזה חינוך פרטי, כדאי שתדעו שזה חינוך מיוחד ששייך למערכת החינוך הכללית של משרד החינוך. אני משלמת בדיוק כמוכם על ספרים ומחברות וציוד, ולא משלמת על לימודים. אולי העובדה שאין תלבושת אחידה מהווה את ההבדל הכלכלי היחיד. ולא, אין יותר תקציבים בחינוך המיוחד. ממש לא. אנחנו נלחמנו בשיניים להיכנס לבית הספר הזה וכשקיבלנו את האישור חצי חגגנו וחצי בכינו על כך שילד אחר קיבל באותו רגע את התשובה שהוא לא יוכל ללמוד שם.

אני לא נאיבית, אני רואה שעדיין יש קשיים – כמו לכל הילדים, ואני גם רואה ושומעת את החברים בבית הספר ואני יודעת שלא הכל ורוד – בכל זאת מדובר בחינוך מיוחד. אבל אין ילדים בלי קשיים. יש טווח של ילדים ויש טווח של קשיים. ומערכת החינוך, כפי שהיא עכשיו, ממש לא יכולה להכיל, לקבל, לקדם או לדחוף קדימה ילד שהוא לא 100 אחוז בנורמה. וכמה כאלה שהם 100 אחוז בנורמה כבר יש?

השינוי צריך להתחיל איפשהו. מתישהו. וכדאי שהוא יתחיל בביקור של שר החינוך הבא בבית הספר הזה, עם ההבנה שצריך להתאים את המערכת לילד ולא את הילד למערכת.

לבלוג של חן “אמא מיוחדת”

המילה ‘פרחה’ היא לא הבעיה

חינוך ביתי: עשו זאת בעצמכם