במציאות של היום נדמה שלגדל ילדים שמתחשבים בזולת זו משימה בלתי אפשרית. אבל מסתבר שבעזרת כמה כלים פשוטים זה יכול להיות קל יותר ממה שחשבנו
האם זה אפשרי לגדל ילד אכפתי במאה ה-21? במציאות סביבנו, שבה אנו שומעים מידי יום על חוסר אכפתיות המגיעה בשלל צורות ולא פוסחת על אף מגזר או תחום בחיינו, זה נשמע כמו חזון כמעט בלתי אפשרי. אבל למעשה זה לא בלתי אפשרי, אלא רק מאתגר מאוד.
ילדים אכפתיים הם ילדים “מצמיחים” – ילדים שעוזרים לאחרים, שנמצאים שם כשצריך אותם גם אם זה מצריך מאמץ, ילדים שתורמים לאחרים להרגיש טוב לידם ועוזרים להם להעלות את תחושת השייכות שלהם. אלו ילדים שאפשר לטעות לידם, כי הם לא ‘חוגגים’ על פשלות וכישלונות של אחרים, הם מכניסים פנימה ומשתפים ילדים אחרים במשחק או בשיחה, ואלו ילדים שמוכנים לסכן את המעמד החברתי שלהם כדי לא לפגוע באחרים – ואת כל אלו הם עושים לא רק למען החברים הכי טובים שלהם.
מרכז מצמיחים, המרכז שדרכו אני מנחה סדנאות בבתי ספר, מצליח להפחית תוקפנות בכיתות ולהעלות את תחושת השייכות של הילדים בכיתה. למה זה טוב בעצם? קודם כל המטרה שלילד שלי יהיה אכפתי היא מטרה טובה בפני עצמה. דבר נוסף – אופי ואישיות לא מתחילים לעצב בגיל 18, זה מתחיל הרבה לפני. אם לילד שלי יהיה אומץ לעצור פגיעה בילד אחר, יהיה לו אומץ גם לעצור פגיעה בו אם היא תתרחש. בהמשך הדרך, יהיה לו אומץ להגיד לא לאלכוהול, לסיגריה הראשונה, אומץ לא להעביר שמועה על ילד או ילדה מהשכבה וכו’ וכו’. אבל בעיני, הסיבה שמשכנעת הורים שכדאי לגדל ילד אכפתי זו העובדה שהרווחה הנפשית של ילד כזה היא גבוהה יותר- ילד שעסוק במעמד החברתי שלו רוב הזמן ומוכן לפגוע בהרבה ילדים בדרך על מנת לטפס במדרגות המעמד החברתי, יסבול לעיתים מחרדות וסטרס. תהייה לו נטייה להתמכרויות למיניהן, הציונים שלו יהיו נמוכים יותר, החברויות שלו יהיו לא איכותיות וקצרות טווח והרווחה הנפשית שלו נמוכה.
טיעון חשוב נוסף הוא שהכיתות מכילות המון ילדים עם המון אתגרים מסוגים שונים, חברתיים, רגשיים ואחרים. אם הילד שלי יסתובב בעולם בתחושה שהוא היחיד שחשוב, יהיה לו קשה להכיל, להבין ולהתחשב בצרכים של ילדים אחרים בכיתה. אנחנו, או לפחות חלקנו, מגדלים היום דור של נרקסיסטים, בהתאם לגישה ששמה את הילד במרכז. רוב הזמן העיסוק ההורי הוא סביב הרצונות והצרכים של הילד: איך היה לך היום בבית ספר? איך אתה מרגיש?, אכלת? שתית? איך היה בחוג? היה לך נעים? עשית שיעורים? המון שאלות שעסוקות אך ורק בילד שלי. זה לא אומר שזה לא בסדר לעסוק ולהתעניין ולדאוג לילד שלי, הבעיה מתחילה כשאני עוסקת רק בו.
הילד האכפתי שלי
הכלי הראשון בדרך לגדל ילד אכפתי הוא דוגמה אישית. אם אנחנו נתעניין באחרים – גם הילדים שלנו ילמדו לעשות את זה. למשל, כשהילד חוזר הביתה אפשר לשאול אותו “מי לא הגיע היום לבית הספר? ומה אתה מתכוון לעשות לגבי זה?”. שלב נוסף הוא לשאול את הילד שאלות שיגרמו לו להתייחס לרגשות של אחרים. לדוגמה, כשילד חדש מצטרף לכיתה, אפשר לשאול את הילד שלנו “איך הילד החדש השתלב בכיתה? כמה טוב לו? האם יש משהו שאתה יכול לעשות כדי לעזור לו להרגיש טוב יותר?”. עוד שאלות שאפשר לשאול אותו: “האם יצא לך להעריך פעם ילד שהתערב לטובת ילד אחר או שהוא מגלה אכפתיות כלפי אחרים?” ו”האם יצא לך פעם לעצור פגיעה בילד אחר?”. לכלי של שאילת שאלות יש מספר יתרונות: כשאנחנו המבוגרים מדברים עם הילדים שלנו, הרבה פעמים המגננות והמחסומים עולים. שאילת השאלות מאפשרת לילד להוריד את המחסומים האלו. בנוסף, השאלות מאפשרות לילד לאמן את שריר האכפתיות ועוזרות לו להרחיב את טווח ההסתכלות גם לילדים ואירועים סביבו, שהוא לא שם לב אליהם ביומיום.
כלי נוסף בעבודה עם הילד שלנו, הוא לעבוד איתו על נתינה שיש בה קושי או מאמץ. לתרום לאגודה כלשהי זה חשוב מאוד, אבל זו נתינה שאין בה מאמץ. אנחנו רוצים לאתגר את הילד שלנו לעזור לאח/אחות/בן דוד ילד מהכיתה בכל דבר שהוא, גם אם ממש לא בא לו לעשות את זה כרגע. אם אני לא אאמן אותו בבית להתאמץ בשביל מישהו אחר, לעשות משהו בשביל מישהו אחר גם כשקשה לו, למה שאחר כך בכיתה או בחוג, הוא יעזור לילד אחר? אם אתם לא רוצים לשמוע את הילד שלכם שואל “למה אני?”, או אומר “מה’כפת לי”, תתנו לו להתנסות בנתינה שיש בה הקרבה. לכל ילד יש מה לתת, גם אם מדובר בעזרה בשיעורים במקצועות שהם טובים בהם, או עזרה לילדים שחלשים מהם חברתית.
הכותבת היא מאמנת אישית לבני נוער ומנחה סדנאות להפחתת תוקפנות של מרכז מצמיחים, עמותה הפועלת כבר 15 שנים בבתי ספר על מנת להפחית תוקפנות ולהעלות את תחושת השייכות של הילדים בכיתות. לאתר של דקלה
