אליעד פרץ, מפנימיית “אדם ואדמה” שבערבה, משתף בשגרת יומו המיוחדת ומסביר מה גרם לו לעזוב את העיר בגיל 16 כדי לשלב לימודים עם עבודה חקלאית בערבה
הבוקר שלי התחיל כמו בכל ביום; השעון המעורר של אורי, שותפי לחדר, העיר אותי, ובזמן שהוא המשיך לישון יצאתי להתארגן לעוד יום עבודה. הפעם יצאנו לעזור בחממה של אביהר גיורא שמגדל עגבניות.
הזמן עובר די מהר כשמעשבים ובשעה 8:00 עצרנו לארוחת בוקר. ישבנו יחד לאכול, הכנו תה ומטוס תובלה עבר ממש מעלינו. פתאום חשבתי לעצמי כמה שונים החיים שלי מהחיים של רוב בני הנוער, כולל החברים שהשארתי בחיפה – בזמן שהם מאחרים כהרגלם לשיעור, מתלוננים על עייפות וחוסר מוטיבציה ויושבים שעות ארוכות בין ארבעה קירות, אני כבר אחרי שעתיים של עבודה, מרגיש מסופק, ובסופו של דבר כולנו נסיים עם בגרות מלאה. יותר מזה; כשהם חוזרים הביתה עייפים ומחוקים, אני ממשיך לשיעורי העשרה מרתקים – פילוסופיה יהודית, ציונות, הגנה עצמית ועוד.
“אני מעדיף לעבוד קשה”
חקלאות היא הענף ממנו קמה המדינה שלנו וממנו צמחו המנהיגים שלנו. אני מעדיף לעבוד קשה ולהרגיש קרוב אליהם ולחוויה שלהם מאשר לשמוע עליהם עובדים בשדה ועוברים כל מיני חוויות שרוב האנשים לעולם לא יחוו בגיל הנעורים. אני אפילו מרגיש קרוב אליהם, ממשיך את מה שהם התחילו.
אני מאמין שזו הסיבה שבגללה רציתי להגיע לערבה, לתוכנית “אדם ואדמה”. נמאס לי לשמוע על ערכים ומוסר, על ציונות ואהבת הארץ. רציתי ליישם את הערכים האלו, לחיות אותם. עברתי לתוכנית כי רציתי יותר ואני יודע שכאן אני יכול לממש את עצמי על הצד הטוב ביותר. אני חי עם קבוצה מגוונת – בנים ובנות, חילונים ודתיים, קיבוצניקים ועירוניים – כל אחד מיוחד בדרכו ונותן משהו שרק הוא יכול להביא. בימים הראשונים שלי כאן נדהמתי איך בקבוצה כל כך קטנה יכולה להיות כל כך הרבה שונות – באופי, בסגנון המוזיקה, בדיבור, בהתנהגות ובקו המחשבה. היום אני פשוט נהנה מהמגוון הזה.
אחרי ההפסקה חזרנו לעבוד. העבודה לא קלה, אבל אנחנו מעודדים אחד את השני להמשיך, שרים ומנסים גם ליהנות תוך כדי. אחרי העבודה החקלאית אנחנו חוזרים למתחם, מתקלחים, אוכלים צהריים ונוסעים ללימודים. לומדים מתמטיקה ואנגלית, אפילו מספיקים לעבור שיעור מרתק על פרקי אבות שבו יוסי, אחד המחנכים, מקריא לנו פסוקים מהמשנה ואנחנו מדברים עליהם. היום דיברנו על הכנסת אורחים והתפתח דיון על המשפט “אל תרבה שיחה עם האישה”. מדהים כמה לכל אחד מאיתנו היה להגיד על משפט קצר כל כך.
להסתכל על הנוף באמצע היום
באמצע היום, בין שיעור אנגלית למתמטיקה, יש לנו הליכה של חמש דקות. רוב מהחבר’ה שונאים את ההליכה הזו, אבל אני דווקא אוהב – עוד הזדמנות להסתכל על הנוף הדרומי. כשאני חושב על זה, זה די מטורף, כל כך שונה מכל מה שהכרתי ב-16 השנים האחרונות.
גם בשיעור מתמטיקה וגם באנגלית אנחנו מתרגלים את החומר לקראת הבחינות הקרובות. יש לנו אולי פחות שעות מאשר בתיכונים אחרים, אבל הלימודים בקבוצות קטנות ואנחנו מתרגלים המון, כך שבסופו של דבר אנחנו מרגישים מוכנים ובערב תמיד אפשר לחזור יחד על החומר. המורים מאוד אכפתיים, נשארים גם בהפסקה לענות על שאלות ובכלל דואגים לנו ועוזרים במה שאפשר.
חזרנו למתחם הפנימיה, עשינו אמבוש למקרר (אחרי יום של עבודה ולימודים אנחנו מגיעים רעבים) והמשכנו לשיעור העשרה עם רון, המורה לפילוסופיה יהודית. לאחרונה אנחנו מתעסקים הרבה בנושא הצמחונות, נושא שכצמחוני קרוב מאוד לליבי, והשיעור היה כל כך מעניין שלא שמנו לב לזמן ועיכבנו את שכבת י’ שהגיעה לשיעור אחרינו.
אחרי השיעור מתחילים להכין את ארוחת הערב. הפעם זו היתה התורנות של הצוות שלי וזו לא תורנות קלה – חוץ מהכנת האוכל אנחנו אחראים גם לפנות את חדר האוכל, לנקות את הכלים והשולחנות, להוציא זבל וכו’. סיימנו את התורנות מותשים ואז חיכתה לנו הפתעה -פעם בשבוע יש ערב גיבוש בפנימייה – כל פעם משהו אחר רק בשביל הכיף והערב התוכנית כללה מדורה עם מרשמלו, שוקולד ועוגיות – ממש פינקו אותנו! ישבנו כולם יחד מסביב למדורה, שרנו מלא שירים (בעברית כמובן) ולמרות שרובנו מזייפים היה ממש כיף. בשלב מסוים רציתי לשים שיר וביקשו ממני שלא. האמת ממש אהבתי את זה; זו הייתה אווירה מדהימה בלי רמקולים ,בלי אוזניות או טלפון. הכי קרוב לקומזיץ שלי אי פעם. אחרי המדורה כל אחד פרש לעיסוקיו; חלק הלכו להתכונן למבחן בחקלאות, חלק הלכו לישון וחלק סתם ישבו לדבר. זה היה אחד הערבים הכי כיפים בתוכנית והכי טוב זה שאני יודע שיהיו לי עוד הרבה ערבים כאלה.
דיונים על מצב החקלאות
הערב הזה הזכיר לי לילה אחר מטיול שעשינו לא מזמן לאילת. בלילה הראשון היינו צריכים לעשות ארוחת ערב לבד, אבל לא סתם ארוחה – אלא ארוחה ברמה גבוהה כזו, עם קרואסונים עבודת יד, פיתות על הטבון ואוכל ממש טעים ומיוחד. כולם לקחו חלק בהכנה של הארוחה וכשהתחלנו לאכול חזרו אלינו מדיון בכנסת אחד המדריכים ושני חניכים. הם השתתפו בישיבה שהייתה על נושא החקלאות בישראל ואנחנו קפצנו עליהם בסקרנות לדעת מה היה שם והאם משהו ישתנה לטובת החקלאות בארץ. אלו הנושאים שמעסיקים אותנו כאן.
שואלים אותי הרבה מה אני הכי אוהב בתוכנית, אבל האמת היא שאני אוהב הכל – את החניכים, המדריכים, המורים, החקלאים ואפילו את העבודה והלימודים. אני מאמין שכל זה קורה משום שהסביבה והגישה השתנתה וזה מאוד תרם לצורה שבה אני מסתכל על הכול; זה מרגיש כאילו הכול פה יותר משמעותי: אני חווה את הנעורים עם חבר׳ה בגילי, לומד וגם משרת מטרה שהיא כל כך נעלה ורבת שנים שלפעמים איני מבין עד כמה לא קיבלתי את התחושה הזו בבית ספר רגיל; את ההרגשה שאתה עולם ומלואו, שאתה מיוחד בדרכך ורק בדרכך תוכל לממש את עצמך.
אני מאמין ששווה לעבור את כל מה שאנו עוברים בצורה יום יומית ואני לא יכול לחשוב על מקום אחר בארץ שבו אני רוצה להפוך להיות אדם בוגר ואחראי יותר מאשר כאן. אני גם יודע לומר שבזכות התוכנית אני עובר תהליך שבמהלכו תחושת הקשר שלי לארץ ולעם היהודי רק גדלה.
התוכנית הזו לא מתאימה רק לנוער שעבד בחקלאות, אלא לכל מי שרוצה לעשות דברים מחוץ לקופסה, לחוות חוויות יוצאות דופן שבית ספר רגיל לא יוכל להעניק להם, להכיר אנשים מכל קצוות הארץ ובעיקר לממש את עצמם.
הכותב הוא תלמיד בפנימיית “אדם ואדמה” בערבה, שהוקמה לפני שנתיים בשיתוף עם מועצה אזורית ערבה תיכונה. התלמידים הם בני נוער נורמטיביים שבחרו מסגרת הכוללת עבודה בחקלאות יומיומית, מגורים בפנימייה ולימודים לבגרות מלאה
