“כשילדה בת תשע שלחה לי קללות”

ליאת תבורי נדהמה לראות קללות שנכתבו כתגובות לסרטונים שהעלתה. היא לא תארה לעצמה שהכותבת היא ילדה בת תשע שמעולם לא פגשה

העולם הווירטואלי מעולם לא היה מציאותי כל כך – כך אני מתחילה כל פרסום של ההצגה שלי, “על גגות תל אביב”.
אלא שבמקרה הזה זה לא היה חלק מההצגה, אלה החיים האמתיים שלי.

באמצע שנת לימודים, בשעות הערב המאוחרות, קיבלתי התראה שהתקבלו שלוש תגובות חדשות על אחד מהסרטונים שהעליתי לדף היוטיוב שלי (מצ”ב תמונה): “תשרפי בגהנום”, “בת שרמוטה” ו”בן זונה”.

התגובות נכתבו עם שם משתמש מלא ולחיצה קטנה הכניסה אותי לדף היוטיוב של המגיב. נדהמתי ונבהלתי לגלות שמדובר בילדה בת 9, תלמידת כיתה ג’, מתוקה וחייכנית, שמעלה סרטונים שלה משחקת פורטנייט לצד סרטונים של חגיגות יום הולדת. אחרי בירור מהיר מול מספר מנהלות בתי הספר בהם אני מלמדת, הסתבר לי שהיא לומדת באחד מהם. עם זאת, היא מעולם לא היתה תלמידה שלי, שכן אני מלמדת כיתות ה’–ו’. מעולם לא פגשתי אותה או נתקלתי בה.
דיווחתי מיד למנהלת וזו הבטיחה לטפל בזה בחומרה רבה ביום למחרת.

רצה הגורל והילדה לא הגיע לבית הספר למחרת, אבל יומיים לאחר מכן היא כן הגיעה, אך דווקא זה היה ביום שבו אני נמצאת בבית הספר ואילו המנהלת ביום חופשי. אני, כמובן, לא אמרתי דבר לאיש והשארתי את הטיפול במקרה בידיה המסורות של המנהלת, אך כשיצאתי בסוף יום הלימודים מבית הספר וצעדתי לכיוון האוטו, שמעתי ציחקוקים מאחורי.
הסתובבת וראיתי את אותה ילדה (מזכירה שהיא בכיתה ג’) עוקבת אחרי עם עוד ילד מהשכבה שלה. השניים צעדו מאחורי, במרחק של מספר צעדים, צחקו והצביעו עלי, ובכל הזמן הזה הילדה צילמה אותי בנייד שלה.

אחרי כמה רגעים, הסתובבתי ופניתי אליה בשמה הפרטי: “שלום הילה” חייכתי.
היא קפאה במקום.
“איך את יודעת את השם שלה?”, שאל הילד.
“תשאל את החברה המתוקה שלך מה היא כתבה לי ביוטיוב”, עניתי.
“מה כתבת לה?”, הוא שאל את הילדה.

היא לא ענתה. היא הייתה מבוהלת. כאילו ראתה את מלאך המוות מול העיניים. בקשתי ממנה למחוק מיד את מה שצילמה והבהרתי לה שאעדכן את המנהלת גם בזה. בידיים רועדות היא מחקה והראתה לי ולפני שהספקתי להגיד ג’ק רובינזון הם ברחו.

למחרת קבלתי מכתב התנצלות ממנה (מצ”ב תמונה). המכתב הדאיג אותי לא פחות מהמעשה עצמו, אבל זה כבר סיפור אחר. המנהלת שוחחה, כמובן, גם עם ההורים והם הבטיחו לטפל בנושא. הם, ההורים, דווקא לא טרחו להתנצל. מפתיע?

חצי שנה אחרי, ואני עדין לא יודעת מה אני מרגישה יותר – כאב, פחד או תסכול. אני רק יודעת שאם האלימות, השנאה והרוע חודרים ללב של נסיכה מתוקה בת 9, כנראה משהו רקוב מאוד בממלכה. היא למדה את זה ממישהו, זו הרי לא המצאה שלה. היא ראתה שאחרים עושים והעתיקה. ההבדל היחידי היא שהיא ילדה בת 9 ולכן לא ידעה להעלים את העקבות ונחשפה.

אני מקווה מאוד שהיא לא תעשה את זה שוב. אבל מה עם השאר? העולם הווירטואלי מעולם לא היה מציאותי כל כך.
וזו לא רק שורת פתיחה לפרסום ההצגה שלי.

מתבגרים הם לא מעל לחוק

“אני מקבלת מאות פניות על הטרדות ביום”