מדוע השימוש באוזניות כל כך פופולרי בקרב בני הנוער? והאם זה מסוכן?
בין אם ברחוב ובבין אם בבית, אנחנו כל הזמן רואים בני נוער כשבידם מכשיר נייד ובאזניהם האוזניות. פעמים רבות נראה כאילו הם שקועים בעולם אחר ואינם ערים לסביבה הפיזית המיידית בה הם נמצאים. זה בולט במיוחד במעברי החצייה, שם לפעמים נהגים עוצרים לבן נוער שמחובר לאוזניות וחוצה את הכביש, מבלי שהוא אפילו מסובב את מבטו תוך כדי המעבר, או בעת שבן הנוער רוכב באופניים חשמליות מחובר לאוזניות.
לאחרונה קראתי כתבה המציינת לחיוב אוזניות המיועדות לנוער אשר יש בהן בידוד מיוחד ומנגנונים לנטרול רעשים מהסביבה. למעשה, הקריטריונים לאוזניות משובחות הם סאונד איכותי לצד בידוד טוב וביטול רעשים מהסביבה. כלומר, אוזנייה נחשבת טובה אם היא מצליחה לנטרל רעשים ונשמעת טוב במקומות רועשים והומי-אדם, כאוטובוס או בטיסות, בהם יש רעשי רקע היוצרים לכאורה סביבה עוינת. מדדים נוספים לבדיקת איכות האוזניות הם נוחות השימוש ומשקל האוזניות – ככל שהאוזניות יהיו קלות ויאפשרו לנו לשכוח שיש על ראשנו אביזר טכנולוגי שצמוד אלינו, כך איכות האוזניות תהיה גבוהה יותר.
הרגלי הנוער בחיבור לאוזניות
האוזניות נחשבות ל”טכנולוגיה לבישה”. על פי ויקיפדיה “המדובר באוסף של אביזרים אלקטרונים, כמו מצלמות, מסכים, חיישנים, שעונים שניתנים לנשיאה על הגוף… המאפשרים למחשבים ללוות אותנו”. האוזניות מתחברות למכשירים אלקטרוניים ומהוות חוליה נוספת בחיבור הגופני של האדם למכשירים. כיום, האוזניות מהוות חלק מהמדיה הדיגיטלית העוטפת את בני הנוער, לצד המכשירים הניידים, המסכים, המשחקים, והגדג’טים למיניהם.
במחקר בנושא הרגלי האזנה של בני נוער למוזיקה, שנערך על ידי פרופ’ חוה מוצ’ניק מהחוג להפרעות תקשורת באוניברסיטת תל אביב, נבדקו הרגלי ההאזנה, משך ההאזנה ועוצמת השמע באמצעות אוזניות המחוברות לנגני MP3, טלפונים סלולריים ומחשבים. במחקר נמצא כי 80% מהנחקרים מאזינים למוזיקה בנגנים אישיים על בסיס קבוע ו-41% עושים זאת מדי יום. כמו כן 83% מאזינים למוזיקה בזמן נסיעות. התברר כי 69% מהם מאזינים למוזיקה בנגן במשך יותר מחצי שעה ברציפות, 21% מאזינים בין שעה לארבע שעות ברציפות ושמונה אחוז מאזינים יותר מארבע שעות. כשנשאלו על עוצמת המוזיקה, השיבו 31% מבני הנוער כי הם מאזינים למוזיקה בעוצמה גבוהה עד גבוהה מאוד.
אם כן, מה ההשלכות של השימוש האינטנסיבי באוזניות על בני הנוער?
פגיעה בשמיעה – מהמדידות עלה כי 26% מהמתבגרים האזינו למוזיקה בעצומה העלולה לגרום לנזקי שמיעה. התברר כי עוצמת ההאזנה הממוצעת של בני הנוער עמדה על 89 דציבלים, כאשר על פי הנחיות המשרד לאיכות הסביבה 70 דציבל נחשב כרעש מזיק. מעל 65 דציבל נחשב כרעש הפוגע באופן משמעותי באיכות החיים ומעל 60 דציבל נחשב לרעש מפריע. עוד נמצא כי בסביבה רועשת נוטים בני הנוער להגביר את עוצמת המוזיקה.
עוצמה גבוהה של מוזיקה וחשיפה ארוכה עלולה לגרום לנזקי שמיעה לכל החיים. נמצא כי כ-80% מבני הנוער שהשתתפו במחקר מודעים לכך, אך רק 20% מודאגים מזה. המתבגרים לרוב אינם מווסתים את עוצמת ותדירות השמיעה וגורמים לעצמם נזק. באוזניות עצמן אין רכיב טכנולוגי המגביל עוצמה, לכן להורים ולמורים תפקיד מרכזי להעלות את המודעות על נזקי החשיפה להאזנה בעוצמה גבוהה ולוויסות העוצמה ותדירות ההאזנה באוזניות.
חשיפה לסכנה סביבתית – שימוש באוזניות באזורים ציבוריים עלול לפגוע בערנות לסכנות בסביבה. העדר האפשרות לשמיעת קולה של מכונית המתקרבת מאחור בכביש, לקריאה של חבר או להוראה שניתנה, חושף את בני הנוער לסכנה ממשית של פגיעה, במיוחד באזורים צפופים כמו מדרכות וכבישים. גם כאן נדרשת הכוונה והעלאת מודעות לגבי שימוש נכון באוזניות באזורים הומים.
התכנסות פנימה, ניתוק מהסביבה ופחות אינטראקציה אנושית – בין אם מדובר באוזניות רחבות או “כפתור”, הן “משתלטות” באופן מוחלט כמעט לגמרי על חוש השמיעה. בדרך זו הן מבודדות את האדם משמיעת רעשי הסביבה. נכון, זה לא סוד שהסביבה שלנו הופכת להיות יותר ויותר רועשת ומלחיצה. יש האומרים שרעש הוא המגיפה של המאה ה-21. הוא מהווה מקור לדאגה במקומות הומי אדם, באוטובוס, ברחובות, בקניונים, באולמות, בכבישים וגם בבתי הספר. לרעש מגוון רחב של השפעות על הגוף והנפש של האדם: הוא מעיק על המערכת העצבית, מגביר את צריכת האנרגיה של הגוף, מעייף ופוגע בריכוז. רעש חזק ופתאומי עלול לגרום לבהלה, למתיחת שרירים, להזרמה של אדרנלין רב לדם, להאצת קצב הלב, להעלאת לחץ הדם ולהזעת יתר. אף נמצא שרעש פוגע בפריון עבודה ומהווה סיכון בטיחותי.
בנוסף, לסביבה המאופיינת ברעש וצפיפות יש השפעה על קשרים חברתיים, תחושת זרות וניכור סביבתי. צפיפות היא מימד מתחום הדמוגרפי, המציין את יחס האוכלוסייה לשטח עבור מרחב נתון. ישראל ממוקמת במקום העשירי במדרג הצפיפות בעולם והמגמה הולכת ומחמירה. נמצא כי לצפיפות השפעה שלילית על ההתנהגות האנושית ומתבטאת בתופעות כגון אגרסיביות, ירידה בתקשורת בינאישית והשפעות חברתיות של פשיעה ומהומות. כך, לדוגמה, במחקר שנערך בבתי כלא, נמצא כי כי ככל שהשטח האפקטיבי של האסיר קטן, כך עולה מספר אירועי האלימות באגף. אם כן, הצפיפות בה שרוי הילד מולידה מצב נפשי כתגובה למצב פיזי. הצפיפות של הנוער בכיתות בבית הספר הופכת להיות יותר מאתגרת, כמו גם ברחוב, בקניון, במסיבות ובמועדונים. כלומר, הסביבה הכללית של הנוער לא רגועה צפופה רועשת לחוצה.
ניתוק מהרעש ו”החלפתו” ברעש אחר, מסייע כפי הנראה לנער להפריד את עצמו מהצפיפות ומלחצי הסביבה. עבור הנוער אשר נולד וגדל למציאות רועשת וצפופה, ייתכן שההתחברות לאוזניות מהווה מקום מפלט, מרחב אלטרנטיבי המפריד את הנערים מסביבתם, גם אם הם שוהים בסביבה צפופה ורועשת. אלא שהנטייה להתכנס ל”אזור הבריחה” מצמצמת את הניסיון של הנער לתקשר עם סביבתו, סוגרת ומבדלת אותו. לכן, קיימת שאלה של מידה.
מתי זה יותר מדי?
השאלה המרכזית אותה כדאי לשאול היא עד כמה הילד מעורב בסביבתו או מפחית אינטראקציה אנושית ובורח יותר ויותר לפינה “השקטה” שלו? שאלת המינונים היא שאלה לבדיקה של כל הורה. לעיתים יש להורים הבט של “נוחות” , כשהילד נמצא בעולמו ואינו תובע תשומת לב או שיח. במצב כזה מומלץ לפנות באופן מכוון זמן לאינטראקציה ושיח.
דרך נוספת היא מציאת אלטרנטיבות ליצירת סביבה שקטה, אשר תחליף את הצורך להשתמש באוזניה. למשל להקפיד על סביבה רגועה ונקייה יחסית מרעשים בבית; תרגול ספורטיבי כמו ריצה באזור ירוק, תרגול של יוגה מדיטציה וטאי צ’י, הידועים כמפחיתים את העוררות העצבית בגוף ויוצרים רוגע ושקט פנימי. ואפשר גם להפחית את השימוש באוזניה על ידי האזנה בחלל החדר בעוצמה נמוכה, המשרה רוגע ועוד.
היו ערניים לעוצמה ולתדירות האזנה למוזיקה ולתכנים שונים באוזניות. נסו לווסת את מידת השימוש ולייצר מודעות לחשיבות של שמירה על עוצמות סאונד שאינן פוגעות בשמיעה. שוחחו עם הילדים על השימוש באוזניות לצד ההבנה של תרומת האוזנייה לחופש במרחב הווירטואלי שהיא מייצרת. הדגישו להם את חשיבות שמירת הקשר והאינטראקציה עם אנשים.
אכן, העולם שלנו הוא עולם שנהיה צפוף ורועש יותר ויותר, כמות האוכלוסייה גדלה, לצד זאת גם גדלה תקשורת הרשתות האלקטרונית. האוזנייה היא שלב נוסף בבידוד שלנו מהסביבה ובצמצום של האינטראקציה איתה. אבל כמו תמיד – הכל זה שאלה של מינונים.
הכותבת היא מרצה וחוקרת פיתוח קוגניטיבי של ילדים
