החופש הגדול הוא לא זמן קל עבור אימהות, שיודעות שהגיע הזמן לתת לילדים לעוף ובכל זאת נשארות ערות עד שהם חוזרים הביתה
עברו לא מעט שנים מהיום בו ילדתי אתכם, אני יודעת. אתם שניכם כבר לא ילדים ומזמן מוגדרים כמתבגרים רשמיים. זה מצחיק, אתם יודעים, לפני שנולדתם, כשרצינו ללמוד איך מתנהלת לידה טרום עידן קבוצות הפייסבוק והאינסטוש, היה עלינו ללקט מידע מהסבתות שלכם, מספרים, מאתרים מתהווים ברשת. אפילו סחבתי איתי את אבא לקורס הכנה ללידה. אבל כמה שניסיתי להיות מוכנה לרגע ולמה שהגיע אחריו, לא באמת עמדתי במשימה והרגע עצמו, הלידה עצמה, עטתה חיים משלה וכסות משלה ומתוכה בקעו חיים. אדם.
החודשים נכרכו זה בזה ומלאו את סיפור חיינו בטלאים של רגעים. אני מביטה לאחור ורואה מרבד מרהיב, כל כך מלא בגוונים. לפעמים קשה להכיל את הרגש הזה. ילד שנטווה אל הלב, אמא שגדלה בתוך ומתוך כל לידות בכל פעם מחדש והרגע הזה, בו מבינים שקסם הילדות הולך והופך ומתהווה ומושל וצומח שוב ושוב מושל ושוב עוטה את צבעיו בתהליך כואב של התבגרות, היפרדות והיצמדות מחדש. ממש כמו ללדת אתכם שוב.
הלידה הזו, ארוכה יותר וכרוכה בציפייה בדיוק כמו קודמתה. בדיוק כמו הלידה ההיא, אני מנסה, לעיתים לשווא, להשקיט דאגות, לשחרר, לנשום לתוך זה ומתוך זה. לנוע לצדכם בתוך התהליך ולהבין שעלי לתת לכם לצעוד בדרך שלכם.
זה לא קל. זה נשמע קל, אבל הצורך שלכם בסלילת הנתיב שלכם, הנפרד, הוא לא פשוט עבור מי שחרד לשלומכם. אני מיישרת שוב ושוב את ההגה לכיוון הנכון, מבקשת להשאיר חרדות בצד ולתת לקול השפוי לנהל אותי. אבל לפעמים אני מתקשרת אליכם ואתם לא עונים ובפעם השלישית הגברת הזו שבתוך הראש – נקרא לה “מנהלת מחלקת חששות” – נוטלת את הפיקוד לידיים ומתחילה לשדר תרחישים אפשריים. אני מנסה לבלום אותה, אבל לא תמיד אני מצליחה.
אני אימא. לא יכולה לישון עד שאני לא יודעת שאתם בבית, צריכה לדעת אם מישהו חוזר אתכם או שרק אתם לבד ומה פתאום רק אתם לבד, אבא או אני נבוא לקחת אתכם או שתדברו איתי בטלפון עד שתיכנסו הביתה ותזמינו חבר/ה, שלא תחזרו לבד. רק אל תחזרו לבד הביתה. רק אל תחזרו לבד הביתה. כי אני דואגת. זה לא נשלט. הדאגה לשלומו של הגור לא עוברת לעולם. אז מה אם הגור כבר מזמן גבוה ממני.
לפעמים התפקיד הוא להביט מהצד
הלידה השנייה הזו כואבת לשני הצדדים והיא תסתיים בלידתו של אדם בוגר. הילד שאחזתי בידו כשצעד את צעדיו הראשונים, הקטנטונת שאהבה להניח את היד על הלב של אמא ולהרגיש את הפעימות, הם נטמעים אל תוך האדם הבוגר שנולד עכשיו אל מולי. משיל שכבה אחר שכבה של ילדות ובוקע אט אט לחיים בוגרים. לפעמים התפקיד שלנו הוא רק לעמוד מהצד ולהביט. להיות שם.
אני אומרת לכם שוב ושוב שאנחנו כאן. בשבילכם. אתם לא לבד. אתם אף פעם לא לבד. אני תוהה עד כמה המילים מצליחות לחדור אל כל שכבות הלב, כי האמת היא שלפעמים אתם כן לבד. מתמודדים באמצעות הכוחות שלכם בלבד, מורידים לרגע את התרמיל מהגב, מביטים אל הצידה שהנחנו לכם שם ובוחרים אם משהו מהבסיס הזה שיצקנו בכם יכול לשמש אתכם.
האדם הבוגר החדש הזה מביט בי במבט קצת אחר, בוחן יותר, לומד. המתבגרים מכניסים אותנו לתוך טבלה ברורה ומדרגים מחדש, בעיניהם, את הערכים שאנו מאמינים בהם, את אורח החיים ואת נטיות הלב. הפלט שיוצא לא תמיד ימצא חן בעיננו.
להיזכר שיש אמא שדואגת
חופשת הקיץ כאן. אתם מתכננים את הבילויים לתוך הלילה, פגישות עם חברים, יציאות, נסיעות, אינסוף של חוויות בחודשיים (כמעט וחצי) שמהצד הזה של חופשת הקיץ נראים כמו נצח. אתם סוללים עוד מטר של דרך קדימה ועוצרים לרגע, מתיישבים בצד ונהנים ממשב של רוח. ברור לי שמתוך הרגע ובתוך הרגע, קשה לזכור שאי שם שוכבת איזו אמא ערה. היא מבינה את הרצון הזה לעוף אל תוך החופש, אל החירות נטולת החובות. היא הייתה שם. בדיוק באותו המקום עם אותן עיניים נוצצות ולב בוער. הפעם היא נמצאת בצד השני של המתרס. היא מחכה לשמוע את הצליל של דלת הבית נפתחת ואתכם נכנסים הביתה. רק אז היא באמת רגועה.
שתהיה חופשת קיץ מדהימה, מתבגרים יקרים שלי ועשו טובה, רק אל תחזרו לבד הביתה.
הכותבת היא אמא לארבעה, עורכת דין, כותבת ושותפה (יחד עם אחותה האדריכלית והציירת לירון בן ארצי), בפרויקט וספר ההשראה FLY, המספר את סיפורן של 49 דמויות שעשו את הבלתי אפשרי ומעבירות מסר של העצמה. לעמוד הפייסבוק של שירה
