איך גישת ההורות האיטית יכולה לעזור לכם לצלוח את גיל ההתבגרות ברוגע
מאז פרסמתי את ספרי “הורות איטית”, בשנת 2014, קיבלתי המון תגובות מהורים ומחנכים והמשכתי במחקרי ההאטה שלי. לאחרונה הגעתי לתובנה מעניינת: במשפחתנו “מרד גיל ההתבגרות” כמעט שלא הורגש. אני משווה את הילדים שלי לעצמי בגיל זה: בגיל ההתבגרות, היחסים ביני לבין הוריי היו זוועתיים והעדפתי לא להיות איתם בקשר. זה הגיע עד כדי בריחה מהבית והיעלמות לאירופה הקרה לכמה חודשים טובים.
הסיבות למרד שלי היו מגוונות. אפשר להצביע על השמרנות, הסגירות הרגשית, חוסר התמיכה וחוסר הקבלה של הוריי. הם מעולם לא שיתפו אותי ואת אחיי בענייניהם. הם לא סיפרו לנו מה הם עושים, לא שיתפו אותנו בבעיות משפחתיות, בעניינים כלכליים, בסיפורים על העבודה, בשיקולים שונים. הם לא הסבירו דבר. הכול הונחת מלמעלה בשרירותיות. אך זה לא היה הדבר הגרוע ביותר בהורות שחוויתי.
כשהחלטתי להפוך להורה, קיבלתי החלטה פשוטה: אעשה כל מה שהוריי עשו, אבל בדיוק להיפך. וזה עבד! יש לי שלושה בנים גדולים ודעתניים מאוד, הצעיר בן 16 וחצי, והנה הפתעה: מרד גיל ההתבגרות כמעט נוטרל.
כללים פשוטים של הורות איטית
כלל אצבע של ההורות האיטית הוא: ככל שיש יותר פיקוח ומאבקים בגיל הילדות, כך גיל ההתבגרות יהיה קשה יותר לילד ולהוריו. זה נשמע מאוד הגיוני. אם ההורה אינו “שולט” ביד רמה בחיי הילד שלו, לילד אין סיבות לנפץ שלשלאות ולמרוד בהורה. אבל כהורה, אתה כן אמור לשלוט בילדיך. זה מצופה ממך. אתה צריך לחנך אותם, לגדל אותם ולשמור עליהם. איך עושים זאת נכון?
בספרו המאלף של המדען ג’ארד דיימונד, “העולם עד אתמול” (הוצאת עם עובד), נידונות התנהגויות שבטיות של חברות הנחשבות פרימיטיביות. דיימונד ידוע בעיקר בגלל מחקריו באי הגדול פפואה-גיניאה החדשה. כשהחל לחקור את האי בשנות השישים של המאה הקודמת, חלק מחברות הילידים ששהה בחברתן חיו עדיין כמו בתקופת האבן. המדען מספר כי הדבר הראשון שתפס את תשומת לבו היה העצמאות ממנה נהנים הילדים. הם מקבלים החלטות בגיל צעיר. הם בטוחים בעצמם, מפגינים כישורים חברתיים בגיל מוקדם, ושימו לב – לא חווים את משבר גיל ההתבגרות. דיימונד הסיק שזו תוצאה של האופן שבו מגדלים את הילדים בחברות האלה. מגיל מוקדם נותנים להם לקבל החלטות, להיות עצמאיים ואף ליטול סיכונים.
הוא מספר שבנסיעתו הראשונה לאי חיפש סבלים שיעזרו לו בסחיבת הציוד. באחד הכפרים היו מעט מאוד גברים, וילד בן עשר התנדב להיות סבל כדי להרוויח כסף. שימו לב להמשך: דיימונד מספר כי הוריו של הילד לא היו בסביבה והוא לא יכול היה לבקש את רשותם. הילד החליט על דעת עצמו להתלוות לשבוע לאדם הלבן ולהתפרנס. בהמשך הוא הפך לעוזרו של דיימונד ועבד אצלו חודש(!). זוהי דוגמה לעצמאות שנוטלים הילדים באותה חברה “פרימיטיבית”. הילד לא שואל את הוריו או מבקש מהם את הסכמתם, וחשוב מכך – הם גם לא מצפים ממנו לעשות כך. בגיל עשר הוא מסוגל להחליט לבד אם הגיוני ללכת לעבוד עבור הלבן הזה.
איפה המועצה לשלום הילד?
ברגע זה אני בטוח שאתם מחפשים את הטלפון של יצחק קדמן, מקים המועצה לשלום הילד. ברור שזוהי דוגמה קיצונית. אני מניח שאף הורה – איטי או מהיר – לא יסכים שילדו בן ה-10 ילך לעבוד עם אדם זר במשך חודש, גם אם זה היה בקייטנת הוואדי בקיבוץ איילת השחר. אבל זו בדיוק הנקודה. גם בגיניאה החדשה מציבים גבולות לילדים, אך הם מתירניים ורחבים יותר. רובנו מכתיבים לילדינו את סדר היום שלהם שעה אחר שעה. מכיוון שלילדים שלנו אין חופש להחליט ואין להם הזדמנויות ללמוד מטעויות, לא מפתיע שהם לא מתבגרים מהר וחסרים ביטחון עצמי, אומר החוקר המפורסם.
מכאן עולה כי ה”ילדות” כפי שאנחנו מכירים אותה במערב, אינה מאפשרת לילד לגבש אישיות. לכן עליו למרוד ולהתנתק מההורים, בצורה שפעמים רבות היא לוחמנית, תוקפנית וקיצונית. אז מה עושים? מיד אפרט כמה פרקטיקות שיישמתי עם ילדיי. פרקטיקות אלה ריככו מאוד את המעבר מילדות לבגרות ולעצמאות.
6 צעדים למסמס את מרד גיל ההתבגרות:
מספרים להם את האמת: בהורות האיטית אנחנו משתפים את הילדים במה שקורה לנו. לדוגמה, משפחתי אינה יושבת על ערימות של כסף. אנו משתפים את ילדינו בעובדה המצערת שלפעמים אין לנו כסף ואנחנו לא יכולים לקנות דברים יקרים. לכן, למשל, לא קנינו להם טלפונים חכמים בילדותם אלא רק כשהגיעו לגילאי 13-14 או אפילו אחרי כן. הם למדו שכאשר יש לנו כסף אנחנו קונים להם, וכשאין – לא קונים, ואולי אפילו עדיף שירוויחו מעט כסף בעבודה ויקנו בעצמם דברים, כמו משחקי מחשב.
עבודה מגיל צעיר: הילד בפפואה ניו-גיני הלך לעבוד בגיל 10, וזה בהחלט מומלץ. כאמור, אנחנו מעודדים את הילדים שלנו לעבוד, להשתתף במטלות משק הבית וגם להרוויח מעט כסף בעצמם. העבודה – ולו הקלה ביותר – מעודדת לקיחת אחריות, מעניקה לילד תחושת עצמאות, שליטה ובגרות ומלמדת אותו מה עושים עם כסף וכיצד מנהלים משק בית. את זה לא לומדים בבית הספר.
אנחנו סומכים על הילדים: זו אולי המשימה הקשה ביותר להורים חרדתיים מודרניים. באביב של השנה שעברה אספתי בשבילכם שלל הפחדות תקשורתיות שקשורות לילדים. הנה יבול של שבוע אחד: פיגוע ירי בבית ספר באמריקה, תוכנית על פדופילים, כתבות על מטפלות מתעללות, כתבות על הספר “תאיר” עם גילויים חדשים על רצח תאיר ראדה, אונס קבוצתי של קטינה וכמובן מקרי טביעה של ילדים בחופשה.
אבל בניגוד לחרדות שהתקשורת דופקת בראשי ההורים האומללים בכל רגע נתון, המציאות מראה שאנחנו חיים במדינה מערבית של עולם ראשון וחיי ילדינו בטוחים למדי. מובן שיש סכנות ואין להתעלם מהן, אך הן מועטות (למשל זהירות בדרכים). לכן אני סומך על ילדיי. המשפט שאני אומר למתבגרים שלי הוא “אל תעשו מה שאני לא הייתי עושה”. רוצים “להתנסות”? בבקשה, אבל אל תעשו שטויות.
אנחנו סומכים על עצמנו: הורים איטיים לא מתייעצים על כל דבר. ייעוץ הנקה, ייעוץ שינה, חוג ליווי התפתחותי, הרצאה על מעבר למזון מוצק, הרצאה על גמילה מחיתולים ושיחה עם יועצת לגבי גמילה ממוצץ? חלאס. זו גרסת האאוטסורסינג המתייעצת וחסרת הביטחון של ההורות – הורות מהירה. הריבוי החולני של יועצי הורות רק מזיק. סמכו על האינטואיציות ההוריות שלכם.
אותו דבר עם לימוד מיומנויות: פה בקיבוץ יש בחורה שמלמדת ילדים קטנים לשחות. האימהות של הילדים יושבות מחוץ לבריכה ומסתכלות על המורה לשחייה מדריכה את הילד הקטן. כלומר, זה לא שחסר להן זמן – הן פשוט חושבות שראוי לעשות מיקור חוץ גם ללימוד שחייה לפעוטות. אבל השעות שבהן אתה מבלה בבריכה עם ילדיך ומלמד אותם לשחות הם זמן איכות מהמעלה הגבוהה ביותר. זכור לי היטב כיצד לימדתי בעצמי את שלושת ילדיי לשחות בגיל קטן, ואיזה תענוג זה היה. מדוע לוותר על זה? סמכו על עצמכם.
גדלו אותם בחמולה: אם אפשר, שתפו אנשים מהמשפחה הקרובה בגידול הילדים. כיום היועצים ככל הנראה מחליפים את החמולה של פעם. כמו שאמר פרופ’ יורם יובל בראיון בידיעות: “הבלגן של לגדל ילד אנושי נורמלי הוא כזה גדול ששני אנשים לא יכולים לעמוד בו”. לכן ילדים שגדלים בחמולה או בקהילה מרוויחים, וגם הוריהם.
לא מלחיצים איפה שלא צריך: לילדים יש הרבה לחצים, בואו נקל עליהם במקום להקשות. הדוגמה שלי היא לימודים – מרכז ההלחצות המשפחתי מאז ומעולם. כיום, ההשכלה הגבוהה היא אובררייטד. בספרו The Case against Education: Why the Education System Is a Waste of Time and Money בוחן הפרופסור לכלכלה האמריקאי בריאן קפלן את אתוס הלימודים הגבוהים של ימינו. מסקנתו – עבור רוב הסטודנטים, לימודים גבוהים הם בזבוז זמן וכסף. הם לומדים כיצד להיות מועסקים טובים ותו לא. קפלן טוען כי שנים ארוכות של עלייה בנגישות הלימודים באוניברסיטה לא ייצרו משרות טובות ומשתלמות יותר לעובד הממוצע, אלא ההיפך – הן הורידו את ערכו של החינוך האוניברסיטאי. קפלן מעודד הכשרה מקצועית, מכיוון שלמיומנויות מעשיות יש ערך חברתי גבוה בהרבה מאשר לציונים גבוהים ומרשימים ומרוץ עכברים מתיש להשגתם. אני יודע, זו מהפכה אמיתית – להגיד לילדיכם שהם לא חייבים לעבוד קשה, ללמוד הרבה ולהגיע לאוניברסיטה.
אבל היי – רוצים גיל התבגרות רגוע? עיברו להורות איטית.
הכותב הוא מחבר הספר “הורות איטית”, אבא לשלושה ילדים, עיתונאי ומוזיקאי
