איה קידר סטרול מצאה את הדרך היחידה להוציא את הילדים שלה לטיולים ברחבי הארץ
אני מנסה להבין איפה טעינו, האם זה משהו בחינוך שלנו שלא עבר נכון, או שאלו הגנים, כי בכל פעם שאנחנו רק אומרים לילדים את המונח “טיול בחיק הטבע”, מיד אנו נתקלים בפרץ של צעקות משולחות רסן וחסרות פרופורציה מצדם, מלוות בזעקות אימתניות, וככל שאנו יורדים לרזולוציה נמוכה יותר של מילים המזכירות טיול כמו נחל, מעיין, אגם קטן, אגממון – רמת הדציבלים ברכב הולכת ומתעצמת. משום מה המילים האלו מעוררות בהם חלחלה עמוקה, עד כדי כך שאפילו עריכת פיקניקון קטן בעמק מוצל עם עצים, מתקבלת בצרחות אימים ואיומים כמו “אני לא באה”, בליווי בכי תמרורים מר.
אני לא ממש יכולה להאשים אותם, גם אני בגיל ההתבגרות צרחתי ברכב שאני רוצה “שיפודי שישיליק במסעדה” ובשבת העדפתי לישון עד מאוחר אחרי מסיבות הכיתה בימי שישי מאשר להתעורר מוקדם ולהיסחב אחרי ההורים שלי בחום ולטייל בתוך ואדי עם קוצים בדרך לשום מקום.
כיום, אולי בגלל הגיל, אני סלחנית יותר כלפי טיולים, מתחברת יותר לטבע, לנוף “הארץ ישראלי”, לשירים הישנים שלא נס ליחם (כך בכל אופן אני נוטה לקוות), אבל לצערי כל זה מתקבל בקול ענות חלושה או בעצם חזקה. וכך, כשאני פותחת שירון של “ציוניוני הדרך” ושרה ברכב את “כל המילים השמחות”, הילדים צורחים מאחור בפזמון: “לו היית לידי, לו את כאן לו את כאן, הייתי סותם ת’אוזניים”, או כשאני רק מתחילה לפזם את “יא בא יה יא בא יה, כך ציוונו זאביק, זאביק השועל”, הם דורשים שאפסיק מיד כי מסתבר “שאני מביכה אותם” ודורשים שאעביר ליוטיוב, לשיר “הזוג הזה” של מרג’י. ביני לבין עצמי אני ממלמלת חרישית, תוך כדי חיפוש מהיר בפלאפון, “אם רק זאביק היה יודע מה זה באמת שועל אמיתי, הוא היה שורף מזמן את האקורדיון”.
תחנת דלק מטולה – הנה אנחנו באים
למרות כל זאת, החלטנו שאנחנו לא מוותרים על טיול, כי אומרים ש”טיול מאחד את המשפחה”. אז מצאנו פתרון מושלם: אנחנו מטיילים בתחנות דלק. הילדים מאוד אוהבים את זה וככה כולם יוצאים מרוצים. בכל פעם אנו בוחרים בקפידה תחנת דלק, זה יכול להיות בדרום, לפעמים בנקודה רחוקה בצפון. בדרך כלל שמים וויז, מעמיסים את הילדים עם מרגי’ ביוטיוב ונותנים לכולם לקנא. כמובן שהדבר הראשון שאנחנו עושים ברגע שאנחנו מגיעים לתחנה זה לשאוף אוויר צח במתקן להכנסת אוויר, ובהתאמת האוויר לגלגל אנחנו כותבים “מרצדס”, למרות שאין לנו באמת מרצדס, אבל זה הכי קרוב לאוויר פסגות שנוכל אי פעם להשיג. זה גם טוב לילדים, קצת אוויר מרצדס צח.
אחר כך אנחנו רצים לחנות הנוחות, בערגה צופים לעבר מ”פלי המקופלת” הנראים באופק מעל המטקות וכפכפי חיקויי ההוואנאס המזכרים את הגנים התלויים אפשהו. משם אנחנו ממשיכים לשכשכך במעיינות החמים של הקפה ההפוך. לפעמים, בימים ממש קרים כשהגשם מטפטף בחוץ, אנחנו אפילו מעדיפים את מעיינות הסויה המבעבעים. לא אכפת לנו להוסיף עוד קצת כסף ולקבל את החוויה הרומנטית במלואה.
תחנת דלק טומנת בחובה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, אם רק יודעים להסתכל עליה כמו שהיא באמת. לאחר המעיינות, אנו מעדיפים להתייבש על הררי הביסלי שלוש בעשר, וכל ילד בוחר את טעם ההר האהוב עליו.
סלפי לכל טייל
וכיאה לטיול, אנחנו לא מדלגים על נושא התמונות, שהוא קרוב ללבנו לא פחות מהטיול עצמו, כי נשאלת שאלת “מיליון הסלפים”: אם לא הצטלמנו, האם באמת היינו שם?”. התשובה, כמובן היא “לא! לא היינו!” ולכן הילדים מאוד אוהבים להצטלם ליד ציור מקרטון ענקי של גלידה, קפה ומאפה או אפילו ציור של עיתון במבצע, זה טוב, ככה תישאר לנו מזכרת מהתחנה לדורי דורות.
אנחנו כל כך נהנים מתחנות דלק, שבימים אלה אנו עמלים על אפליקציה חדשה: “משפחות בתחנות דלק”. נשמח אם עוד ועוד משפחות יצטרפו אלינו וכך נוכל להגדיל את מעגל החברים, נעלה תמונות של תחנות אטרקטיביות במיוחד, תחנות המתאימות גם לילדים, נחשוף היכן יש עמדה של “מנגל” בתחנה, היכן יש “בית ספר שדה חצי פנסיון בתחנה” ומי יודע? אולי יום אחד נחגוג בתחנה המדליקה ביותר גם את ל”ג בעומר הבא עלינו לטובה.
מוזמנים לקרוא עוד בעמוד מועדון קרקס הבכי הנודד של איה
