ימי הזיכרון, כמו גם המצב הביטחוני, עלולים להשפיע על בני הנוער באופן ניכר גם אם הם לא יראו זאת כלפי חוץ. איך בכל זאת נצליח לתקשר איתם ולתמוך בהם במקרה הצורך?
במדינת ישראל יום זיכרון הוא יום לאומי, אך גם אישי עבור חלק גדול מהמשפחות. תגובתו של נער מתבגר (או נערה) לימי הזיכרון קשורה למספר גורמים, כגון הקשר הרגשי שלו ליום זה, מה המשמעויות של יום זה עבורו, האם הוא מכיר אדם שנהרג במסגרת תפקידו במערכת הביטחון, מהן מערכות התמיכה שלו, התמודדויות קודמות עם מוות, דפוסי ההתמודדות, החוסן הנפשי של אותו הנער ועוד. לאלו מתווספים גם מאפייניו הייחודים של גיל ההתבגרות, שעשויים להשפיע על דרך ההתמודדות והתגובות שלו לנושא המוות וליום הזיכרון. לכן גם יש מגוון של תגובות שנחשבות לנורמליות, ואין נוסחה אחת למתן תמיכה.
אז איך בכל זאת מציעים תמיכה וליווי בדרך המתאימה למתבגרים? התשובה לא פשוטה, שכן למתבגרים נטייה לדחות עזרה בעיקר מדמויות מבוגרות, לכן ננסה פשוט להיות שם, להיות בסביבה, להיות מסוגלים להקשיב כאשר הם יבחרו לשתף ולדבר. חשוב לדבר בגילוי, להקשיב ולאפשר להם להרגיש, לחשוב ולהגיב בדרכם הייחודית, מלבד כמובן אם מדובר בתגובות הכוללות הרס עצמי ופגיעה עצמית.
זה נשמע כמו תמיכה שהיינו מעניקים לאדם מבוגר והסיבה היא שבני נוער, בעיקר מגילאי 16 ומעלה, מסוגלים להבין ולקיים מערכות יחסים מורכבות ונקודת מבטם מפותח כמעט כמו זו של אדם מבוגר. מי שמכיר מתבגרים מקרוב בוודאי יגיד שהם לא כמו מבוגרים – וזה נכון, בהחלט יש להם מאפיינים משלהם. אבל חשוב להדגיש כי העצה הכי טובה היא ללכת עם המתבגר בדרך שלו להתאבל או להתחבר לאבל.
כשמנסים לתת תמיכה למתבגר המתקשה עם ימי האבל, עלינו לזכור כמה דברים:
ימי הזיכרון הם מגע ראשני עם אובדן ועם אבל עבור רוב המתבגרים. לבני נוער יש צורך עז להראות כי הם “כבר גדולים”. הם מנסים כל הזמן להעביר את המסר שהם יודעים, אך מצד שני הם תלויים במבוגרים הרבה פעמים לתיווך המציאות. זהו קונפליקט פנימי שהם מתמודדים איתו מדי יום ביומו, בין אם באופן מודע ובין אם לא. חשוב שאתם, כמבוגרים, תהיו ערניים לקונפליקט הזה, תדעו שתוכלו ברגע אחד לקבל תגובה מזלזלת או אפטית וברגע השני תזהו מצוקה או בקשת עזרה. היו סבלניים לפערים אלה. נסו שלא לכעוס ולהבין את הפער כמאפיין של גיל ההתבגרות ובטח שלא כדאי שתיקחו את זה באופן אישי, זהו חלק מגיל ההתבגרות. כאשר הם מוכנים או מבקשים עזרה, הציעו להקשיב להם, ענו לשאלות, אל תזלזלו בשאלות שעולות או בתגובות הרגשיות והקוגניטיביות שלהם לנושא.
לרוב המתבגרים לא נח להם שמתבוננים בהם. ולכן טקסים עשויים לגרום לתחושת אי נחת עבורם, בייחוד כשהם לא יודעים למה מצופה מהם ואיך להתנהג. הכינו אותם מראש ליום הזה או לטקסים שיתקיימו – בדקו האם הם רוצים לקחת חלק בטקס, עד כמה הם רוצים להיות מעורבים. עודדו אותם להשתתף אך אל תכפו עליהם את ההשתתפות, או לפחות אפשרו להם לבחור עד כמה להיות מעורבים בטקסים במידה ולא ניתן לאפשר אי השתתפות.
עבור בני נוער שהתמודדו עם טראומה או מוות בעבר, ימי זיכרון עלולים להציף רגשות קשים ולהלחיץ, בעיקר כאשר הם עוד לא יודעים מה יעזור להם להתמודד, ועוד אין להם כלים ואסטרטגיות התמודדות. לכן נרמלו את טווח הרגשות, הכינו אותם לשינוי אפשרי ברגשות, אפשרו גם צחוק או שמחה אם כך הם מרגישים, אפשרו סיעור מוחות לחשיבה משותפת על בסיס היכרותם עם עצמם לגבי מה יעזור להם. אפשר גם להציע דרכים או אסטרטגיות אך חשוב לעשות זאת בעדינות ונעימות וכהצעה.
לבני נוער יש שאלות על משמעות החיים. לא כל בני הנוער עסוקים בשאלות קיומיות, אך מבחינה קוגניטיבית ורגשית הם בהחלט מבוגרים מספיק כדי שיתעוררו שאלות כאלו. אפשרו דיון פתוח ולא שיפוטי על שאלות פילוסופיות של החיים. אל תמזערו את השאלות, נסו לעזור להם למצוא תשובות משל עצמם. לכם אולי הדברים ברורים יותר, עבורם זו הפעם הראשונה לעסוק בשאלות אלה.
בני נוער תלויים במבוגרים. ימי הזיכרון עשויים להגביר עיסוק בנושא המוות, אשר יכול לעורר חוסר בטחון וחרדה. בני נוער לא יודו בזה לרוב, אך הם עדיין תלויים בהוריהם בהרבה בחינות. למרות שהם רוצים לחשוב אחרת על עצמם, עדיין קיימת תלות ושאלות בנושא המוות עלולות לעורר חרדה לאובדן קרוב, או שאלות לגבי “איך אסתדר אם זה יקרה לי”. אפשרו להם להעלות שאלות אלו, עודדו אותם לשאול ולהרהר בקול רם, אל תיבהלו מהשאלות, הן טבעיות מאוד. עדיף שישאלו, עם כמה שזה יכול להיות מפחיד עבורכם, ולא יקבלו את הרושם שאתם לא מסוגלים לדבר על נושאים אלה ויישארו עמו לבדם.
מתבגרים מחפשים את זהותם ומאוד חשוב להם מה בני גילם חושבים עליהם. אחת מהמשימות ההתפתחותיות של גיל ההתבגרות הוא חיפוש וגיבוש זהות עצמית וחברתית. הם שואלים עצמם באופן תדיר במה הם טובים, מה הסגנון שלהם, במה מאמינים ועוד. במקביל, רובם גם רוצים להיות דומים לבני נוער האחרים, או לפחות לא להיות שונים וחריגים – לכן מאד יכול להיות שיעבירו מסר שהכל בסדר אצלם. בני נוער צעירים, בגילאי 12-14, נוטים לחוש כאילו יש קהל דמיוני שצופה בהם ולכן יהיו זהירים יותר לגבי תגובותיהם ואיך מבטאים אותם. אפשרו להם להרגיש כמו שמרגישים ולהתנהג כמו שבוחרים מצד אחד, ומצד שני אפשרו להם להבין כי לכל אחד יש רגשות שונים ודרכים שונות לבטא את עצמו ואת רגשותיו. אל תשפטו אותם אם יבחרו לעשות מה שכל חבריהם עושים, זה מאד חשוב להם. אל תגרמו להם להרגיש אשמה על התנהגותם ובחירותיהם, הם צריכים למצוא את דרכם הייחודית. היו סבלניים לדרך שבה בוחרים, אל תשוו אותם לילדים או לאנשים אחרים.
מתבגרים חווים רגשות קיצוניים ותנודות רגשיות – ומבטאים אותם באופן שונה ממבוגרים. זה יכול להיות באופן דרמטי או להיפך – בהדחקה אינטנסיבית. השינויים נובעים במידה רבה מהשינויים הגופניים וההורמונלים, והתגובות מושפעות רבות מהסביבה החברתית. לעיתים עצב יכול להראות ככעס ועצבנות. נסו להבין את הביטוי הרגשי מתוך ההקשר האישי והחברתי. גם אם יבחרו שלא להגיב כלל, זה לא אומר שלא איכפת להם. עזרו להם למצוא את דרכם להתאבל, היו סבלניים ונסו להיות פתוחים לזה, לקבל ולתקף את הרגשות שלהם.
מתבגרים ממוקדים בעצמם. מתבגרים צעירים, בגילאי 12-14, מתקשים לראות את נקודת המבט של האחר ולקחת אותה בחשבון. לכן לעיתים הם נתפסים כחסרי אכפתיות ובעלי קושי באמפטיה. יתכן שיתקשו להבין תגובות אבל של אדם אחר אם הן שונות משלהם. פשוט היו סבלניים לכך, אין לכם הרבה מה לעשות. זה חלק מתהליך ההתפתחות ובשאיפה יעבור מעצמו עם הזמן.
הכותב הוא עו”ס קליני, פסיכותרפיסט, מנהל מרכז “רימון” – מומחים בטיפול פסיכולוגי בפריסה ארצית
