ספרו החדש של דויד גרוסמן מספר על כולנו כהורים וכילדים, על הבחירות שאנחנו עושים לפעמים בלי ברירה או ללא מחשבה, ועל ההשפעה שיש להן על אהובינו
בכל מקום שהייתי בו היה לפני משורר (ז. פרוייד)
דויד גרוסמן הוא סופר ומשורר של מערכות יחסים. ספרו החדש, “אתי החיים משחק הרבה”, מכניס אותנו למערכת יחסים רב דורית במשפחה פצועה, מצחיקה ואופטימית.
מלחמת העולם ה-2 והזוועות שנמשכו גם אחריה במדינות הבלקן, הן הרקע העוצמתי לסיפור משפחתי, שיש בו אהבה שהיא גדולה מהחיים וסוד נורא, שכדרכם של סודות הוא מעכיר מערכות יחסים ובמיוחד יש בו המון חוכמת חיים וחמלה.
העלילה עוקבת אחרי של שלוש נשים: וֶרה בת התשעים, בתה נינה, ונכדתה גילי. השלוש יוצאות אל אי העונשין גוֹלי אוֹטוֹק, הנמצא מול חופי קרואטיה, המקום שבו ורה היתה כלואה ומעונה בעבודות פרך, מפני שסירבה לבגוד בבעלה המת ולהכריז עליו ‘אויב העם’.
זה ספר שמספר על כולנו כהורים וכילדים, על הבחירות שאנחנו עושים לפעמים בלי ברירה או ללא מחשבה, ועל ההשפעה שיש להן על אהובינו. באותה נשימה, מציע הספר את האפשרות לא לוותר ולהמשיך לאהוב, למרות שפגענו ונפגענו.
“את יודעת מתי מסתיימת הילדות?, אמר לי פעם אבא שלי. מתי אדם באמת מתחיל להתבגר? כשהוא מסכים לקבל את זה שגם להורים שלו יש זכות לפסיכולוגיה”, כותב גרוסמן. הזכות לפסיכולוגיה של ההורים, אבל גם של ילדיהם, עוברת כחוט השני בכל הספר.
לא לחינם האישה שעליה העלילה מבוססת באופן חלקי, אווה פאניץ נהיר, שבתה לבבות רבים. הסיפור שלה הוסרט ונכתב פעמים רבות. היא דמות רבת קסם, רהוטה ולא מתנצלת. היא ידעה כנראה לאהוב ולכאוב בלהט רב.
נכדתה של אווה מודה שסבתה “נמצאת קצת על הספקטרום הנרקסיסיטי”, כנראה שהספקטרום הזה יודע לשבות לבבות רבים, כי היא שבתה את לבו של גרוסמן וגם את ליבי.
רוצו לקרוא.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות העובדת עם בני נוער ומשפחות. לאתר של הילה
