הרבה אבות מוצאים את עצמם נבוכים ומתוסכלים מול ההתנהגות של בנותיהם המתבגרות. אבל עם קצת פחות משחקי כבוד וקצת יותר הבנה, אפשר לשמור על הקשר המיוחד הזה חזק ומיוחד
רוב האבות יטענו בגאווה כי בנות הן הילדות של אבא. מה גורם להם לומר את זה? האם באמת יש הבדל במערכות היחסים בין אבות ובנות לבין מערכות יחסים בין אבות ובנים או בין אמהות ובנות? התשובה היא, כמובן, שאין בזה חוקים, וגם בנושא הזה לא ניתן לעשות הכללה. אבל מה בכל זאת קורה בקשר המיוחד הזה?
בשנים הראשונות, היחסים בין אבות לבנותיהם הם בדרך כלל קרובים. אולם ברבות השנים, כשבנות מגיעות לשלהי גיל ההתבגרות, יש איזושהי נסיגה וחששות מצד האבות, שכן בדרך כלל יהיו אלו האמהות שיסבירו על השינויים ההורמונאליים, יכירו את שינויי ההתנהגות וינסו להבין איך בכלל מתמודדים עם זה.
בדרך כלל, כשבנות מגיעות לגיל ההתבגרות, הן חוות שינויים משמעותיים בשילוב עם מתחים חברתיים ולחצים בלימודים. באופן טבעי הן “מוציאות” את הקשיים והתסכולים במקום המוכר והבטוח להן – בבית. וכך אנחנו נתקל בהתפרצויות זעם, טריקת דלתות, דיבור לא נאות ועוד כל מיני התנהגויות נפיצות.
במקרים כאלו, אב שעניין הכבוד עקרוני לו, יחשוב לעצמו “מה קורה פה? מה זאת ההתנהגות הזאת? למה זה מגיע לי? אני לא חינכתי אותה להתחצף ולטרוק דלתות!”. ומפה אנחנו מגיעים להרבה מאבקי כח, בהם מראש אין לאב הרבה סיכוי, כי בעוד שהאב לוקח את הנושא בצורה מאוד אישית, ההתנהגות של הילדה בכלל לא קשורה לאבא. היא מוציאה את התסכול ואת השינויים ההורמונאליים במקום היחיד בעצם שהיא יכולה להוציא אותם. כלומר, אסור שאנחנו ההורים – ובהרבה מהמקרים אלו האבות – נקח את ההתפרצויות הללו כמשהו אישי נגדנו, אלא ננסה להבין שמדובר בשלב התפתחותי רגיל ותקין. לכן חשוב להימנע מלהיכנס למאבקי כח כמה שיותר. בדרך כלל הם לא יביאו אותנו לשום מקום טוב ואפילו עלולים לגרום להתרחקות והתקררות היחסים.
המצב הזה מביא הרבה פעמים גם לוויכוחים ולבעיות בזוגיות, מכיוון שכל צד רואה את הדברים בצורה שונה ומן הסתם חושב שיש לנהוג מול ההתפרצויות הללו בצורה אחרת. אם כך, חשוב להבין שאת גיל ההתבגרות עוברת כל המשפחה. ברגע שהנער או הנערה מתחילים את גיל ההתבגרות, כל המשפחה נכנסת איתם לחוויה. ואם יש אחים קטנים, הם באופן אוטומטי מקבלים את המקום של הילדים הרגועים יותר, ואז מתחילים גם נגדם כעסים מצד המתבגרת.
אז מה בכל זאת ניתן לעשות בתוך החוסר אונים ובתוך הכעוס הזה:
להבין ולהפנים. זה לא פשוט, אני יודעת, אבל בכל זאת כדאי להבין שאין פה שום דבר אישי נגדינו.
להעביר מסר שאנחנו פה בשבילן. חשוב מאוד שהן ידעו שיש מי שעומד מאחוריהן. וכדי הם ידעו שיש מי שעומד מאחוריהן, מערכת היחסים הטובה והבטוחה צריכה להתחיל בגילאים היותר מוקדמים. לא ניתן לצפות שמערכת יחסים תתפתח מעכשיו לעכשיו.
לתת להן להוציא. מאוד חשוב שכעסים ותסכולים הללו יצאו החוצה ולא יתאספו “בבטן” של המתבגרת, כי גם זה יוביל לדברים ולמקומות שאנחנו לא רוצים להיות בהם.
אני יודעת ומבינה שקל להסביר אבל מאוד קשה להפנים ולבצע, ופה אני אוסיף המלצה אישית שלי: לחזור ולקיים את הדו שיח הפנימי שלנו עם עצמינו. לעצור מדי פעם, לנשום ולנסות להבין איפה זה תופס אותנו ולהזכיר לעצמינו שמדובר בשלב התפתחותי תקין – שאין בו שום דבר נגדינו.
הכותבת היא ‘מעיין ההורות’ מדריכת הורים ויועצת שינה.
