אחרי 18 שנה, שירה פלום עוברת לשכונה אחרת. כעת היא עם משאית מלאה בציוד וארבעה ילדים, אבל עם אותו בן הזוג שאיתו היא התחילה את המסע של החיים
שני ילדים בני 24 אוחזים ידיים וצועדים יחד לתחנה הבאה. הם לא באמת יודעים לקראת מה הם צועדים, אבל משהו בלב מרגיש להם נכון. חבורה עליזה במיוחד של חברים עוזרת להם במעבר, הרי מי צריך מוביל? מה כבר יש לנו לקחת? כמה שעות מאוחר יותר הם יושבים על הרצפה, מוקפים בארגזים.
שנינו כאן. רק שנינו. בוא נתחיל ללכת. אבל לאן? מה זה משנה בעצם? אנחנו יחד עכשיו. אנחנו כוח ולא משנה מה נגלה מאחורי הדלת החדשה הזו שפתחנו הרגע. אנחנו נמצא את הכוח ונתמודד וניצור ונמריא וניפול ונריב ונצחק ונכעס ונשמח ונעוף יחד ונארוג כאן ימים על לילות משפחה חדשה וקסם גדול. קסם גדול.
ויהיה לנו טוב. לפעמים לא נאמין לכל הטוב הזה. ותינוקות ימלאו את הבית הזה בצחוק ובשמחה וישטפו אותו באור גדול שיעיר את הלב. פתאום נרגיש שהוא בעצם נמנם עד היום, כי לא אמדנו את האהבה הזו שמתפוצצת לנו בגוף. וילד אחר ילד ירחיב את הלב ונגלה שוב ושוב עד כמה יש בנו יכולת לאהוב ולטפל ולחמול ולטפח ולקסום ולהנות ולראות את האור ולחוש את האור. ואלוהים, תודה לך על כל הטוב הזה. תודה לך על כל הטוב הזה.
ויהיה לנו גם רע. יהיו ימים לא פשוטים ולילות בלי שינה וזמן זוגי שצריך ללקט אותו, פירור אחר פירור. זוגיות שצריכה להמציא את עצמה מחדש ואיפה הבסיס הזה שלנו שהיה פעם הכוח, הקטר. בוא נזיז את כל היום יום הזה שלפעמים כבד ונמצא אותו. שנינו יודעים שהוא שם, למטה, מתחת למיליון חיתולים, שאלות על חינוך, לבטים של הורים לילדים מתבגרים, שאלות של יום יום, הרפתקאות שלא נגמרות לעולם.
אתה ואני, כבר רבע מאה אנחנו רוקדים את הריקוד הזה שלנו יחד. ובעצם, אולי נשארנו שנינו קצת בני 17 ומספיק שאתה תביט בי ואני אדע למה אתה מתכוון בדיוק. אני יושבת ועובדת בלילה ומתחיל להיות קר ולפני שאני מספיקה לקום מהכיסא, אתה כבר מניח עלי שמיכה.
הפעם אנחנו שישה
18 שנים אחרי היום ההוא, אנחנו נפרדים מהשכונה המופלאה שצמחנו בה כמשפחה. המקום הזה הוא הבית. הפעם אנחנו שישה, פאזל מופלא שקסם לנו אלוהים. אוחזים ידיים וצועדים לעבר התחנה הבאה. הקטנים מתרגשים. הגדולים עצובים לעזוב. “זה הבית שלנו”, הם אומרים, “אנחנו כל כך רגילים. נתגעגע לבית שלנו. לשכונה שלנו”.
כבר 18 שנים שאני צועדת ברחובות הללו שוב ושוב והגורים שלי איתי, הולכים וגדלים. באמת שלא ידעתי שזה יעבור כל כך מהר, הזמן הזה שהם אוספים חלזונות מהרחוב, עוצרים ליד כל חרק, שואפים את הצבעים של השקיעה, רואים בפעם הראשונה את הזיקוקים של יום העצמאות וקצת נצמדים לאבא ואמא מבלי להודות שזה מפחיד. צועדים צעדים ראשונים.
קסמנו קסמים של דימיון, המצאתי איתם המצאות, אמרנו יחד שצריך לנסות שוב ושתומס אדיסון נכשל אלף פעמים לפני שהצליח ואבא היה המפלצת מיליון פעם בכל אחת מהגינות שיש בשכונה, רודף שוב ושוב אחרי חבורה הולכת וגדלה של ילדים. גדלתי כאן כאימא. כאדם. כבת זוג. גיליתי עד כמה יש ללב יכולת להתפתח ולשאת, לאהוב ולמחול, להיקשר ולעיתים גם לקוד קידה ולהיפרד.
הנה מגיע הרגע הבא. התחנה הבאה. הפעם בהחלט צריך מוביל עבור עשרות הארגזים שהולכים ונערמים. 18 שנים הופכות לפרק בסיפור שלנו. אם תפתחו בדיוק בעמוד הנכון, תתגלה בפניכם תמונה מופלאה של הילדה הזו, בת 24, מגלה שהיא נמצאת ממש במקום הנכון, בשביל הנכון, עם אהבה גדולה לצדה, צידה לדרך ולב שיודע לצלם את הרגע. ומה בעצם צריך מעבר לזה?
