רגע לפני שאתם נלחצים מהאזהרות של משרד הבריאות לגבי משך השימוש של בני הנוער במדיות החברתיות, קיימת גם האופציה לעשות חשבון נפש עם עצמכם ולגלות שאולי השד לא כל כך נורא
זאת הייתה שעת ערב, הילדים נרדמו, כל היום פנטזתי על ערב “פורה” שכלל בהייה בחלל עם כוס דיאט ספרייט קרה ביד. הטלפון צלצל, מהעבר השני של הקו היתה אמא מודאגת שהרגישה שלא יכולה יותר לשאת את בדידותו של בנה המתבגר. אחרי שחשתי את רמת הפאניקה של האם, הסכמתי לראותה בעוד כשעה במרכז. נפרדתי בכאב מהערב הפורה והגעתי למרכז. בפינת ההמתנה ישבו זוג הורים עם מתבגר בגיל 17 לבוש בשיקיות שגרמה לי לקנאה קלה.
הכנסתי את ההורים והילד לחדר הטיפולים והפגישה החלה. ההורים המודאגים סיפרו על נער מבודד חברתית שלא יוצא, פוגש ומבלה עם נערים אחרים. נער שמהרגע שמגיע הבית בצהריים ועד ארוחת הערב שקוע במחשב במשחק הפורטנייט. “עסוק כל היום בשטות הזאת. מה לא הצעתי לו: חוג כדורגל, להסיע אותו שעה לחוג רובוטיקה, קייטנה בחו”ל. כל דבר רק שלא ישב מול המחשב והוא מסרב”. האם סיפרה כי היא עובדת מהבית בתרגום ספרות זרה לעברית ומתייסרת מזה שבנה כנראה לעולם לא יקרא ספר אחד בחייו. “הסיפור היחיד שאהב כילד היה כיפה אדומה”, סיפרה. “אולי הכתובת היתה על הקיר. הילד העריץ את הזאב – כבר אז התחבר לאלימות כמו שיש במשחקי המחשב”, אמרה במרירות.
כהרגלי, לאחר שיחה עם ההורים והנער, נשארתי עם הנער לשיחה בארבע עיניים. “טוב, אז עכשיו החפירה מתחילה?”, שאל. “לא”, עניתי. “סיימתי לחפור מזמן. הבנתי שכנראה אין נפט מתחת לקליניקה ובכלל אני פחות אוהב להזיע”. הילד צחק ונפתח.
פתחתי את המחשב וביקשתי ממנו שילמד אותי על האסטרטגיות בהן הוא משתמש במשחק. לאחר חשש קל, הנער נשאב והראה לי בגאווה כיצד הוא יוצר קשרים עם שחקנים אחרים מכל העולם ברשת, לומד מהם אסטרטגיות חדשות בפורומים ומיישם אותן. הוא אף יצר בעצמו פורום של 1,500 משתמשים המתייעצים, רוקמים מהלכים ומשתפים זה את זה בחוויות הווירטואליות. מרגע זה ואילך (כשהקנאה אוכלת אותי) איבדתי אותו. בעודי מדשדש בהקמת עמוד הפייסבוק של המרכז ומגרד בקושי 300 עוקבים, הבחור מנהל קבוצה של 1,500 משתמשים ומסביר לי בהתלהבות על איך כל העולם הזה עובד.
הנער נשלח לפינת ההמתנה והוריו נכנסו. האמא התגאתה שאחד הספרי בפינת ההמתנה תורגם על ידה. “ואוו”, אמרתי, “שילמו לך על זה?”, “ברור… זה המקצוע שלי”. “מי?”, שאלתי. “אני עובדת עם כל משרדי ההוצאה לאור הגדולים בעולם. הם כולם לקוחות שלי”. “אבל הם לא באמת לקוחות”, אמרתי. בשלב הזה ראיתי את נימי עיניה מתרחבים ובכעס אמרה: “לא לקוחות? כשתרוויח מה שאני מרוויחה לספר נדבר אם הם לקוחות או לא”. “אוקיי”, התרציתי, “אבל דבר אחד לא ברור לי: אם הם לקוחות ‘אמתיים’ ואת מנהלת איתם קשרי עבודה מרחוק, למה החברים למשחק של בנך לא נחשבים כחברים ‘אמתיים’?”.
הולך ופוחת הדור
עברה שנה מאז המפגש עם הילד אך הבהלה סביב המסכים עדיין פושטת. השבוע הופצה בכל קבוצת וואטסאפ אפשרית אזהרה חמורה של משרד הבריאות על השימוש במסכים. האזהרה טענה כי קיימות הוכחות לכך שיש קורלציה בין משך החשיפה לרשתות החברתיות לעליה בתסמינים דיכאוניים ומחשבות אובדניות, ולכן מומלץ להורים להגביל את השימוש בסלולרי ובמדיה החברתית.
אחרי שהתאוששתי מההלם שכנראה פיטרו את תולה הכרוזים השכונתי ועברו להפצת מידע באמצעות מכשיר הטלפון המוזר ללא חוט, תהיתי אם לא נהיינו קצת כמו הדור של סבתי, שהזדעזע מכך שהנשים העצלניות עברו להשתמש במכונת כביסה במקום לכבס ביד ובכך מועלות בתפקידן והורסות את בגדיהם של כל בני הבית.
הזמנים השתנו – מכונת הכביסה עושה את העבודה בשביל כולנו – וגם גברים יודעים לתפעל אותה – ומידע מועבר לידיעת הקהל הרחב לא באמצעות כרוזים אלא באמצעות הוואטסאפ. באופן דומה, בשנת 2018 נערים יוצרים קשרים חברתיים עם נערים אחרים דרך הרשת ובאמצעות משחק הפורטנייט – הם יוצרים היכרות חדשה עם אחר, משוחחים, צוחקים, חווים, מועשרים, צומחים ואף רוכשים מיומנויות קריטיות לעולם בו אנו חיים. לצורך העניין הם “נפגשים” עם “חברים” ו”משחקים” איתם במלוא מובן המילה. זה האמצעי שפשוט השתנה.
50 גוונים של אפור
בשיח עם ההורים, לא פעם עולה תלונה מרכזית אחת שילדם רואה את העולם שחור או לבן: “הכל אצלה קיצוני…כל דבר דרמה”. בהקשר זה אני תוהה – רגע, מה איתנו? האם הדרמה והקללה החדשה בשם הקוד “פורטנייט” איננה קיצונית? אם הילד היה בנבחרת שחמט מובילה ומנצל כל דקה פנויה לישיבה בספרייה וקריאה על מהלכים חדשים לשכלל את מיומנויותיו, האם גם זה היה מדיר שינה מעינינו, או שמא העיסוק של הילד היה הופך לנשק חם בארוחה המשפחתית ונשלף בגאווה כמדליה מול הדודה הפולנייה שכל היום מתגאה בילדים המוצלחים שלה?
ולא, איני משלה את עצמי, בהחלט ניתן להתמכר למסך, למשחק, למכונת הכביסה ולוואטסאפ – בדיוק כמו לדיאט ספרייט. מה תפקידנו כהורים? לוודא שאצל הנער לא מתקיימת התמכרות ובמילים פשוטות וברורות – לבדוק (עם עצמנו ועם הנער), תוך התבוננות אמתית על העולם ההולך ומתפתח, האם המשחק אינו גורם לפגיעה בתפקוד של הנער (שינה בשעות הגיוניות, הגעה סדירה לבית ספר, תזונה וכיו”ב).
שמעתי השבוע על ה”מיזם החדשני”: 4 ימים ללא מסכים. רעיון חמוד. באתי, הייתי, אפילו נהניתי. ומה עכשיו? אם לילד אכן יש התמכרות – לא עשינו דבר בלסייע לו לצאת ממנה; ואם הוא לא מכור – אז מה ההבדל בין זה לבין החזרת תולה הכרוזים לשכונה וסגירת הוואטסאפ לשבוע?
בזק חושפת את המספרים האמתיים מאחורי הרגלי הגלישה של הילדים שלנו
מה זה פומו ואיך זה הפך להיות המגפה הכי גדולה שמאיימת על הילדים שלנו?
