משקפופר

“נו, את באה?”, אני שואלת אותה, “עוד מעט יש צלצול, את תאחרי”.
“כן, כבר”, היא צועקת ויוצאת מחדרה כשהיא לבושה בתלבושת האחידה ועל פניה מתנוססים משקפיים. ולא סתם משקפיים, אלא גדולים כאלה, עם מסגרת צבעונית שאי אפשר להתעלם ממנה.
“מה זה?”, אני שואלת, “מאיפה זה הגיע?”
“סתם”, היא מגחכת, “קניתי בדמי הכיס שלי. יפה לי?”
“כן, יפה”, אני עונה, “אבל את לא צריכה משקפיים”.
“ברור”, היא אומרת, “העדשות הן בלי מספר, זה מפלסטיק. איזה מגניב זה, אה אמא?”
“את מתכוונת ללכת ככה לבית הספר?”, אני מופתעת, “בשביל מה?”
“ככה הולכים עכשיו”, היא אומרת.
“ילדים שזקוקים למשקפיים הולכים ככה”, אני מסבירה לה, “לא הולכים עם משקפיים בהתנדבות”.
“למה לא?”, היא שואלת
אני מביטה בה ולא בטוחה שאני רוצה להסביר. כשאני הייתי בגילה, משקפיים היו בושה גדולה. אני נזכרת איך ילד מהכיתה שלי הגיע יום אחד, ללא כל התראה, במראה ממושקף, ומאותו רגע הילדים בכיתה לא הפסיקו ללעוג לו. הם היו אכזריים, כמו שילדים יודעים להיות, והם פשוט רמסו אותו. בכל פעם שהילד האומלל הזה פתח את פיו לדבר הם צעקו לו “סתום, משקפופר”, או “לך מפה יורם”, ובהפסקות היו רודפים אחריו ומנסים להוריד לו את המשקפיים, והוא היה בוכה ומתחנן שיחזירו לו אותם.
“נו, אמא”, הילדה קוטעת את רצף מחשבותיי, “למה לא להרכיב אותם?”
“סתם”, אני אומרת, “כשאני הייתי ילדה קצת התביישו ללכת עם משקפיים, ואפילו שאני עצמי התחלתי להרכיב משקפיים בגיל מאוחר יחסית – בפעם הראשונה קצת חששתי איך אראה ומה יגידו”.
הילדה מביטה בי בתדהמה, מנערת ראשה ואומרת: “טוב, היום זה כבר לא ככה, גם לאתי מהישרדות יש כאלה”.
היא הולכת לבית הספר ואני מנסה להאמין לה. אולי הארי פוטר שינה את הסטטוס של מרכיבי המשקפיים, אני חושבת. ואם נוסיף לזה תוכניות כמו “היפה והחנון”, אז אולי כל המראה של החנון הוא להיט עכשיו.
כשהילדה חוזרת בצהריים אני מביטה בפניה ומיד שואלת, “נו, איך היה?”
“בסדר”, היא מניחה את התיק על הרצפה, “מה אוכלים?”
“מה אמרו?”, אני מבררת במתח.
“על מה?”, היא תמהה.
“על המשקפיים”, אני צריכה להזכיר לה.
“אה”, פניה אורות בחיוך גדול, “אמרו שזה מה זה COOL , ממש התלהבו”.
“יופי”, אני נאנחת בהקלה, “נהדר”.
“ואגב אמא”, היא מביטה לתוך עיניי, “כדאי לך גם לקנות כאלה, המשקפיים שלך כבר מה זה פאסה”.
לפוסט הקודם של נירית- למה פיג’מה? כי ככה