אלוהים, לכך התכוונת?

מי היה מאמין שכאשר בתי תגיע למצוות תהפוך שנת בת המצווה לשנה שכולה סביב כסף, איפור וריקנות?

אלוהים שלי, רציתי שתדע, או ליתר דיוק אני מניחה שתרצה לדעת – איך חוגגות היום בנות ישראל את הגיען לגיל המצוות. לא אלאה אותך אלוהים, ולא אתכם ההורים, בסיפורי ההכנות לאירוע שרובכם כבר מכירים: התסרוקת אצל הספר, הציפורניים, צבע הלק, המועדון/אולם (סוגיה בפני עצמה, אני כבר חשבתי שאצטרך לפתוח מועדון משלי כי הגברת לא הסכימה לקיים את האירוע בשום מועדון שכבר נחגגה בו בת מצווה של החברות), הבוק, ההסעות ועוד ועוד.
תודה לאל, כלומר לך אלוהים, שאנחנו כבר אחרי. היה בסדר בסך הכול, אולי מלבד איזושהי אמא מהשכבה שהתקשרה להגיד לי יום לפני האירוע שבתה חוגגת למחרת – מכיוון שחשבה שלאירוע שלה יש חשיבות גדולה יותר. לאן הגענו? אלוהים שלי, האם לכך התכוונת? איפה “ואהבת לרעך כמוך”? איזה מין דור אנחנו מגדלים? ואיני מתכוונת רק לדור הילדים, אלא גם לדור ההורים.
בשעה טובה ומוצלחת סיימנו את ענייני המועדונים, בלי הצדפה ובלי לימוזינות ובלי סוס, והנה זה שוב מגיע:
“אמא, כולם נוסעים לחוץ לארץ במהלך שנת הבת מצווה. מתי אנחנו נוסעים? לאן לדעתך כדאי לטוס? אמרו לי שתאילנד מדהימה, מה את אומרת? אה, אולי בעצם ניסע לפאריז?”
“חמודה, אנחנו לא ניסע השנה”, אני עונה. “כבר סיכמנו שזה יוצא מאוד יקר: אירוע לשכבה, אירוע למשפחה ונסיעה לחו”ל, נכון?”.
“אוף זה לא פייר”, “טוב אז מתי האירוע למשפחה”?
אז אלוהים שלי, ‘חברת ההפקה’ המשפחתית שלנו נאלצה להפיק אירוע למשפחה. את מי מזמינים, את כולם? רק את הקרובים? חברים?
לבסוף החלטנו לחגוג בחיק המשפחה המצומצמת – אירוע מקסים ואינטימי. אבל גם בו כמובן נדרשו פן, קצת איפור וגרביון שחור. ואני שואלת אותך אלוהים שלי, האם לכך התכוונת שהבנות יחגגו את שנת בת המצווה? יוצא שהמשימות לבת המצווה מיועדות להורים, ומה הילדים למדים מכך? או יותר נכון, מה הילדות למדות – חוץ מאיך להראות?
אלוהים שלי, אני עוד זוכרת את שנת בת המצווה שלי – שנה שהתמלאה במשימות עבור המסכן, החלש, המבוגר וכל הנזקק. שנה שכולה תרומה לקהילה ורוח התנדבות. בשיאה של שנה זו העלינו בקיבוץ מופע של כל הכיתה וקיבלנו מתנה גדולה – אופניים חדשים! איזו התרגשות זו הייתה. מי היה מאמין שכאשר בתי תגיע למצוות תהפוך שנת בת המצווה לשנה שכולה סביב כסף, איפור וריקנות?
אז אלוהים שלי, אני מתפללת ומתחננת, לא למשהו גדול כל כך כמו שלום עולמי, אלא למשהו צנוע יותר: קצת יותר פרופורציות לכולנו וקצת יותר ערכים לילדים!
ובאשר אלי, אני החלטתי שבעוד שנים ספורות, כשבתי השנייה תגיע למצוות, כל זה ייראה אחרת…
לפוסט הקודם של ניצנית: כסף כסף כסף…