“כבר הרבה זמן שבתי בת ה-16 מוכנה לצאת איתי למקום אחד בלבד: הקניון (לכל בילוי אחר היא מתנגדת באלף ואחד תירוצים). הבילוי בקניון הפך לטקס ידוע מראש, שבו היא מבקשת שאקנה לה כל מיני דברים ומתעצבנת כשאני לא מסכימה. אני מצדי נפגעת מהעובדה שהיא הולכת איתי רק בשביל שאקנה בשבילה ואינני מעניינת אותה כאדם. כשניסיתי לספר לה מה אני מרגישה, היא ביטלה את דבריי ואמרה שהיא נהנית מחברתי בלי קשר לקניות. ניסינו גם לסכם מראש מה קונים כדי שנוכל ליהנות באמת, אבל היא תמיד מנסה לחרוג ממה שסיכמנו ודורשת מעבר. איך יוצאים ממצב כזה”?
[credit]מאת: תחיה הברמן 12.12.12 [/credit]
מדברייך ניכרת הבהלה הגדולה שאוחזת בנו, ההורים, ומצליחה לעתים לשתק אותנו. ראשית כול, אמרי לעצמך: “אני כאמא יכולה להתמודד עם הסיטואציה הזו ולהתייצב מול הבת שלי, לאור כל הרגשות הטובים שלי כלפיה, עם הרבה חום ואהבה”.
גם כאשר אנחנו חלק מההתרחשות, אין סיבה להיבהל. עלינו לזכור שהבהלה משתקת או גורמת לתגובה לא רצויה ובהכרח לא נכונה לנו כהורים. מתי אנו נבהלים? כשהמציאות מתנהלת שלא על פי רצוננו, כשהיא בלתי צפויה מבחינתנו, או כשהיא “תופסת” אותנו במקום רגשי מסוים שמחייב אותנו לעצור ולהתבונן עליו מהצד. נסי להבין איזה רגש עולה בך מול הקניון. האם הקניון הוא ה’סיפור’? הרי באופן עקרוני כל בילוי משותף הוא בילוי.
אם מערכת היחסים היא תקינה ויש קשר ותקשורת בין האם לבת, הבילוי בקניון יכול להיות בהחלט מהנה. אולם אם נבנתה מערכת יחסים של “תן וקח” ללא בילויים משותפים אחרים, הרי שקיים קושי מסוים. כשהתקשורת במערכת היחסים אינה תקינה ויש התנגדויות רבות לגבי המהות, סביר להניח שכבר בחנות השלישית בקניון, אם לא קודם לכן, יתרחש “פיצוץ”: המחיר, החולצה חשופה מידי, הלק המזעזע וכו’. הכול סביב הפערים בגיל ובתפיסה.
כשהמתבגרים סוגרים את דלת חדרם, גם במובן המטפורי, זה לא אומר שהם אינם מעוניינים בקשר אתנו ההורים. לרוב, הם דווקא מייחלים לקשר, אך ההורים לא יוצרים אותו. לכן, דברי, שאלי, דעי שאת ההורה, צפי מעצמך ליצור את הקשר, להיות אסרטיבית, להחליט – הסמכות ההורית נמצאת בידייך, אל תרפי ממנה. הביעי רגש בפני הבת, הראי את הקושי שלך, וברוב המקרים תיווכחי שהיא תחוש כלפייך אמפתיה. ומעבר לכול, שמרי על פרופורציה! הפנימי ששום אסון לא יקרה אם תבלו יחד בשופינג. הקניון הוא לא האויב, הוא לא העניין.
ולסיום, הראיתי לבתי המתבגרת (בת 17) את שאלתך, וביקשתי לשמוע מה דעתה. להלן תשובתה: “אמא צריכה להיות קודם כול אמא. אם מערכת היחסים קרובה, האמא יכולה להיות גם חברה. כאן נראה לי שהאמא מבקשת להיות חברה, ולכן היא נעלבת ופגועה”. כבר אמרו לפניי שלעתים קרובות אנחנו יכולים ללמוד מהילדים שלנו. בהצלחה!
הכותבת היא מנחת קבוצות בשילוב אמנויות לקשר ותקשורת (M.A) עבור אמהות ובנות עשרה / בנות מצווה, סטודיו אמפטיה
7 אבני דרך לשיפור מערכת היחסים בין האם לבת
