הילה פינקלשטיין צפתה בסדרה “תנוחי” והתמכרה אליה. אבל זה לא מונע ממנה להיות מוטרדת מהתדמית הנשית שעולה מהסדרה ומהפער הגדול בין הדימוי למציאות. לא הגיע הזמן לנוח מהאקסיומה: “רוצה קריירה? שלמי מחיר בחייך הפרטיים וביחסים עם הילדים”?
למען הסר ספק, אני מתה על הסדרה “תנוחי”. היא מצחיקה, מטורללת ומאפשרת לנוח. אבל אחרי כל פרק אני מוצאת את עצמי מהרהרת בדימוי הנשים כפי שהוא מוצג בסדרה. עבור מי שעדיין לא צפה או התמכר (הסדרה משודרת יום יום, עד סוף יוני), הנה תקציר: חמש נשים יוצאות להפלגה בספינת פאר. בליל סערה אחד הן מוצאות עצמן על סירת הצלה, לאחר מכן על אי בודד, ובהמשך מובא סיפור על חייהן לאחר חזרתן מהאי. פרקי הסדרה נוגעים בדינמיקה שבין הנשים. ארבע מהן – גילת אנקורי, חנה לסלאו, אוולין הגואל וצופית גרנט – מגלמות סוג של דיוות. הן בנות 50 פלוס, שעשו קריירה מפוארת ובדרך התנתקו מבני משפחתן שכנראה לא יכלו לשאת את התנהגותן האגוצנטרית הרומסת כל העומד בדרכן לטובת הצלחה מקצועית. החמישית בחבורה היא עובדת סוציאלית בת 23, בלונדינית, תמימה, טובת לב ופעורת עיניים, והיא היחידה שיש לה עורף משפחתי חזק: אבא לצד סוג של אהוב, שמוכנים להפוך את העולם כדי להשיבה מן האי. היא בעצם היחידה שמגלה סוג של מנהיגות ושליטה עצמית. שחקנית אורחת היא רבקה מיכאלי המצוינת, שמופיעה בתפקיד אמה של אוולין הגואל ומשחקת אמא -מכשפה אמיתית. אז מה הסיפור? למה אני לא מצליחה להישאר נינוחה ופשוט להמשיך לצחוק וליהנות מהסדרה?
[fancy_box]
בינה לבינו
אסיים בסיפור אישי קטן, שאמנם לא קשור ליחסי אם-בת אך בהחלט רלוונטי לתדמית הנשים בחברה. וכך היה: יצאתי לגינה עם בתי בת הארבע, זהובת התלתלים, ועם חבר בן גילה מהגן. בתי רהוטת הדיבור והאסרטיבית החליטה במה הם ישחקו, איך ישחקו וכיצד יתנהל כל אחר הצהריים המשותף. הילד שתק וציית בשמחה. הבטתי בהם ושיתפתי במחשבותיי את אבי הילד: “תראה איזה חוש ניהול, הילדה יודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה. איך כל זה נעלם בעולם העבודה?”.
וזו הייתה תשובתו: “זה נשאר כך עד גיל ,16 ואז הן משתתקות כדי למצוא חתן. אבל זה חוזר להן כמה שנים אחרי החתונה ‘ואז הן מנהלות מצוין את הבעלים שלהן.”וזו כל התורה על רגל אחת מנקודת המבט של הגבר, ולעתים גם מנקודת המבט של האישה.
[/fancy_box]
יחסי אם-בת סבוכים
אם אני יוצאת מנקודת הנחה שדימויים בתקשורת ניזונים מהתת מודע הקולקטיבי ובמקביל גם מזינים אותו, איני יכולה להתעלם מהעובדה שבסדרה הזו עובר המסר הבא: כאשר אנו הנשים צעירות ויפות, אנחנו גם תמימות פעורות עיניים וראויות לאהבה. לעומת זאת, כאשר אנו מתבגרות אנחנו הופכות לביצ’יות מרירות, ויחסינו עם בנותינו הצעירות בעייתיים למדי. הבעיה היא שאותו מסר בדיוק מועבר לא רק בסדרה הזו, אלא גם בסיפורת ובתקשורת בכלל (ראו סיפור האגדה על רפונזל ואמה החורגת הקנאית, או חנה רטינוב ואמה המרירה בסדרת הדוקו “מחוברות”). ובל נשכח את הפרסומות: בטמפקס למשל מציגים אמא טבע נוקשה ושמרנית, שמנסה להפריע לבתה המרדנית לרקוד וליהנות מהחיים בזמן המחזור.
המציאות המחקרית, לעומת זאת, מציגה תמונה שונה. אריאלה פרידמן בספרה “מחוברות – אמהות ובנות” (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מביאה שורה של מחקרים המעידים על הצורך של אמהות ובנות בקשר חם והדדי ביניהן, לצד הצורך של הבנות בבניית זהות עצמאית. גם ד”ר ענת גור, מנהלת המרכז לנשים “חוכמת נשים”, רואה בקשר בין אמהות ובנות את הקשר האנושי, החם והקרוב ביותר שיש בחברה האנושית. זהו קשר שמאפשר לנשים להיות רגישות, מוכשרות ובעלות יכולת לטפח אחרים – וזאת מבלי להתעלם מהמורכבות הרבה ביחסי אמהות-בנות. המורכבות ביחסים, אגב, נגרמת בעיקר מהעברה תרבותית ובינדורית הנוגעת בתפקידים חברתיים של נשים, שלא בהכרח מתיישרים עם נטייתן הטבעית. כאן בעצם מסתתר המסר גם בסדרה “תנוחי”: אם את רוצה להיות קרייריסטית ומצליחה, קרוב לוודאי שתשלמי על כך מחיר גבוה בעולם המשפחה ומערכות היחסים. ואם המסר החברתי הזה כל כך מושרש בתרבות שלנו, מה אני כבר יכולה להגיד לבתי המתבגרת?
הכותבת היא אם לשלוש בנות, מטפלת בנשים ונערות, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות לאמהות ובנות מצווה
לפוסט הקודם של הילה: מחשבות בעקבות הרצח בבאר-שבע
ספר עיון: “משפחה במחשבה תחילה” מתייחס למשפחה כארגון
משבר גיל ה-40: כך הוא נראה מפרספקטיבה של אמא לבת 16
